מי שהתעורר אתמול בבוקר ומיד פצח בשבעה, שינער את האפר ויתעודד. חלק מהשיעור של הצד שהפסיד (שאני כוללת את עצמי בתוכו) הוא לא להיכנס לאבל. השד אינו נורא כל כך.
אומרים שתוצאות הבחירות הן כתב אישום לאליטות ולעיתונות. העליהום עבד הפוך. רצינו לראות את ביבי הולך הביתה, הרחנו את זה קורה. אבל השיעור הוא, כנראה, שעליהום מקצין את עמדות הצדדים. התובנה של ראובן אדלר אתמול לא הייתה קשורה בטקטיקות וספינים: ״יש פה שתי מדינות לשני עמים וצריך לאחות את הקרע, כי זה מאוד ישפיע על החיים שלנו כאן״.
האסטרטג של המחנה הציוני התכוון לשמאל ולימין, לא ליהודים וערבים. אנשים שאינם מגדירים את עצמם ״ימין״ מביטים ימינה ורואים מפלצת. נתניהו ניצח בענק כי הוא השתמש בשנאה של השמאל כדי לאחד את הימין סביבו. אם השמאל לא היה שונא כל כך, זה לא היה קורה.
אם יש דבר אחד ברור שעלה מהבחירות, זה שלימין אין כוונה להתבטל. יותר מזה - קמפיינים שליליים שלא מציעים אלטרנטיבה ברורה ומפוכחת לא עובדים על מי שאוהב את ישראל.
אי אפשר לקרוא לכל הימין מנשקי־קמעות־ורוצחי־ראשי־ממשלה ובאותה נשימה לקרוא לעצמך אדם סובלני. מי שהיה פעם השמאל צריך להתחיל לכנות את עצמו ״המרכז״, כי השמאל של פעם פשט רגל, ובצדק. המרכז צריך לקחת אחריות על דרך אופציונלית למי שאינו ימין מובהק. הטעות הגדולה של המחנה הציוני הייתה שהתחבר יותר מדי למרצ ופחות מדי ליש עתיד ולכחלון. אי אפשר לנצח בחירות עם שיירי שמאל שלא מהווים אפילו עשירית מהעם, ועם ססמאות שלא מכירות במציאות המשתנה. אי אפשר להתעלם מהטרור ולהאשים את עצמנו בכל מה שקרה לפלסטינים, ואי אפשר לקרוא לכל דבר ״פאשיזם״. זה מעורר התגוננות ורק מדרבן את הקיצוניות.
במערכת הבחירות הזאת ליכודניקים מתונים זכו לכינויי גנאי והתביישו לספר למי הצביעו. זה חוסר כבוד לדמוקרטיה. גיוס תמיכה חיצונית כדי להשפיע על מדיניות ישראל זה חוסר כבוד לריבונות. להפוך לדובר אש״ף בעולם זה לא דאגה לשלום ישראל. גם ההחלטה של בית המשפט העליון לא לאפשר לפסול את מרזל וזועבי הייתה מוטעית. נכון שהעם השאיר את מרזל בחוץ, וזועבי תיכנס ברשימה שתמשיך להיות לא רלוונטית על אף 14 מנדטיה. אז למה לא לכבד את העם שאמר את דברו כשבחר את הכנסת הקודמת, שפסלה אותם מלכתחילה?
השמאל הפך להיות אובר־חוכם, והמסר מהציבור הוא שהמיאוס ממנו גדול מהמיאוס מנתניהו. ראוי שהשמאל יפנים את הססמאות שלו עצמו, כי כרגע השמאל של פעם הוא משקולת על המרכז, והוא לא מאפשר לדרך אלטרנטיבית להיסלל. מי שלא העריך נכון את המצב לא צריך להתפטר, אלא להבין שגישת ה״חייבים להילחם בחירוף נפש על הדרך שלנו כאן״ אינה נכונה, ולשנות אותה. הימין טוב יותר במלחמות, וכשנלחמים בימין הוא רק מתבצר בעמדותיו. כדי להוביל דרך אחרת צריך להקשיב, להתגמש, וגם ללמוד לשכנע.
צריך לכבד את רצון הבוחר ולאפשר לממשלה הזאת לעבוד. במקביל, המרכז צריך להבין שהוא האופציה האמיתית לימין בעתיד. אלה לא חדשות רעות.