1. בגיל חמש על המרפסת
אני זוכר נורדים. משום מה, זה המטוס הראשון שאני זוכר, אולי בגלל שקל היה לזהות אותו בשמיים, עם הזנב המרובע המשונה, ואני זוכר את כל השכנים – בן כמה הייתי? ארבע? חמש? – מתאספים במרפסות לצפות במטס חיל האוויר ביום העצמאות, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, ואני זוכר את ההרגשה המוזרה הזאת: התרגשות, מעורבת בטיפה איחחח. ואם אני שואל את עצמי למה, 
כי ברור למה ההתרגשות: שנה אחרי הניצחון ההוא, שהיה הרגע שבו הפסקנו להיות קומץ יהודים מפוחדים והפכנו לאימפריה, והמטוסים לא היו רק נקמת הצבר הגאה באויביו, אלא גם באלפיים שנות גלות כפופת קומה ומבוהלת. אבל,

בכל מקום שבו כולם מסכימים בהתלהבות על משהו, יש אלמנט נסתר של איחחח. כי חלק מהמסכימים פשוט עושים את עצמם, מתלהבים כי כולם מתלהבים אבל מזייפים רגש, וזה מה שאתה מרגיש בתור ילד בן חמש שמעריץ את חיל האוויר וספציפית נורדים, אבל בזוית העין קולט את הזיוף הנסתר של חצי מהשכנים שאינם מסוגלים באמת להרגיש את הרגש הנדרש ולכן ממציאים אותו, והזיוף הזה משכפל את עצמו ונכנס לך בלב ועושה לך איחחח, וזה מוזר ומטריד אבל מלהיב בו בזמן - ולמה זו תמיד הנקודה האפלה שמושכת אותך? למה אלה ששמחים באמת לא מעניינים אותך, אבל אתה מרותק מאלה שמזייפים? 
 
2. בגיל 15, עם סוזי ההיפית
 
בן אדם צריך מזל עם קרובי משפחה, ולי היה הרבה מזל: היה לי את סוזי ההיפית. בגיל 15, הגיל שבו המשפחה שלך נראית לך פחות מגניבה מהמשפחה של מוסוליני, היא הגיעה לפתע: אמריקאית, מצחיקה, פרועה, שיערה ארוך, הולכת יחפה, מנגנת בגיטרה, ושותה שוקו בדרך שלא יכולתי להאמין שלא חשבתי עליה קודם: לא מאבקה של עלית, אלא זורקת לתוך כוס חלב חם עשר חתיכות שוקולד מריר, ובוחשת. יכולתי שלא להתאהב?
וביחוד שהיתה "היפית" - מונח שמעולם לא שמעתי קודם, ושמבחינת המשפחה אמר שהיא משהו בין מהפכנית הזויה לבין מופקרת עם הרגלי הגיינה חשודים, אבל מבחינתי אמר שהיא שער לעולם אחר, ורק בגלל שסוזי היתה שם הסכמתי להגיע שוב למרפסת של סבתא, ולצפות במטוסים שכבר לא היו נורדים, אלא משהו אחר שהוא לא נורד, ולכן כבר לא מעניין. 
סוזי ישבה בשקט בשמלתה הרקומה וברגליים יחפות, והביטה בשיעמום הולך וגובר במרפסות ההולכות ומתמלאות סביבנו, שכבר לא רעדו באותה התרגשות אלא בחיקוי סביר שלה, שבאופן מוזר היה פחות איחחח מהדבר עצמו: השקר כבר היה גלוי, חצי מהאנשים במרפסות חיכו שזה ייגמר ויוכלו להיכנס פנימה ולראות את חידון התנ"ך בטלוויזיה, וסוזי לחשה לי לבוא אחריה לחדרה, 
ושם העניקה לי מתנה – את ספר שירי הביטלס, שכל כך רציתי ושלא היה לי כסף לקנות. הייתי כל כך המום שאפילו לא אמרתי לה תודה כמו שצריך, אבל היא ראתה כמה אני מתרגש וחייכה ונגעה בזרועי וידעתי מיד שגם אני אהיה היפי כמוה, כשאגדל, אבל זה לא קרה: כשגדלתי, הבנתי שלשיר ביטלס עם גיטרה ברגליים יחפות זה סוג של מטס חיל אוויר בפני עצמו, ושהכל תלוי בתזמון.

יש רגע מהיר ונדיר, שבו אתה רואה גיבור עף בשמיים ואתה אומר, גם אני יכול להיות סופרמן! וקופץ ומגלה שאתה באמת עף. וכעבור דקה וחצי, אותו דבר עצמו – אותם הביטלס, אותו חיל אוויר – הופך להיות שקר שאתה מספר לעצמך כדי להיות שייך, כדי להרגיש חשוב, ואולי זה יצליח לך - אבל סופרמן כבר לא תהיה.
3. בגיל 20, בבסיס נ.מ. אי שם.
סטס הלך לזונה בגיל תשע, כך הוא אמר, ומאז לא הפסיק לזיין.  מוקי לא נגע באשה מעולם, כך הוא אמר, והאמנת לו: מגמגם, מלא פצעוני בגרות, ביישן כרוני, ודי טיפש.
 
ושני אלה הפכו, משום מה, לצמד בלתי נפרד. סטס ומוקי, הדון ז'ואן רב המעללים והבחור שמסמיק כשהוא רואה לימון, כי זה דומה לציצי. דברים משונים מאלה קורים בצבא.
 
ואז הגיע יום העצמאות, והמטס עבר לא רחוק מאיתנו, ורצה המקרה שבאותו יום ביקר בבסיס מפקד כוחות הנ"מ לשעבר יחד עם אשתו ובתו, ולכן ירדה הוראה שלכבודו, מי שנמצא בתורנות זיהוי מטוסים צריך להכריז בקול רם על כל מטוס שעובר באוויר. ורצה המקרה שהיה תורי. 
 
המטוס הראשון שזיהיתי היה נורד. השני, נורד. בשלישי כבר יכולתי לראות אותם רצים לכיווני, ואחרי דקה הורידו אותי בכוח מהעמדה, לא לפני שהספקתי להכריז בפעם הרביעית: "נורד בשמיים! נורד בשמיים!"
ישבתי על הספסל מחוץ לחדרו של מפקד הסוללה, וחיכיתי למשפט. אלא שאז הגיעו סטס ומוקי, חבולים ופרועי בגדים. סטס, מסתבר, ניסה לשכנע כבר חודשים את מוקי שהגיע הזמן להתחיל עם מישהי, לא משנה מי, כל אחת, רק שיפסיק להיות כזה ילד כאפות. ומוקי סוף סוף אזר אומץ, והתחיל – עם בתו של מפקד כוחות הנ"מ לשעבר. 
 
מה שאמר לה, אף אחד לא ידע, אבל היא העיפה לו סטירה.  מה שגרם לסטס לזנק ולעקם את ידה לאחור, בעודו זועק: "אשה נותנת מכות? לאיפה נגיע, בלאט?!" 
 
מה שגרם למפקד כוחות הנ"מ לשעבר להתנפל עליו, ולאחוז אותו במה שנקרא אז "תפיסת נלסון", שיש אומרים שהומצאה על ידי האדמירל נלסון, אם כי בהיותו חסר יד ימין, לא ברור כיצד היה יכול לבצע אותה.
 
מה שגרם למוקי להתנפל בנאמנות אין קץ על מפקד כוחות הנ"מ, ולנשוך אותו ברגל. כל האירוע נמשך דקות ארוכות, עד שאשתו של מפקד כוחות הנ"מ צעקה בקול רם: תפסיקו עם זה מיד! והם הפסיקו עם זה מיד.
 
מה שהיה מזלי הגדול. כי למפקד כוחות הנ"מ לשעבר היה עכשיו נמסיס הרבה יותר גדול להתעסק איתו מאשר מזהה הנורדים המוזר – "מאיפה בכלל הוא יודע מה זה נורד?", שמעתי אותו תמה בקול רם בחדר הסגור, לפני שהדלת נפתחה והרס"ר אמר לי להסתלק, ואז הצעיד פנימה את מוקי וסטס, שיישלחו משם לכלא ולא יחזרו יותר לסוללה וגם לא יהיו חברים יותר, כי בכלא להיות חבר של מוקי זה ללכת עם שלט גדול על הגב שאומר "תרביצו לי", ומוקי מעולם לא התגבר על הבגידה.
4. בגיל 43, בסנטרל פארק
הבחור שמכר אלכוהול בבר הקטן שליד האגם, אמר: "אתה שותה ברבן, נכון?" "נכון", אמרתי. זאת היתה הפעם השלישית שבאתי לשם באותו שבוע, לקראת שקיעה, לשתות משהו ולקרוא ספר שקניתי בתחילת אותו שבוע ולא יכולתי להניח מידי.
 
"אז תן לי להפתיע אותך," אמר, ושלף בקבוק מיוחד ושמו "מייקר'ס מארק מינט ג'ולפ", שהוא ברבן בתוספת מנטה וסוכר, ושפך את זה לכוס ענקית על הר של קרח גרוס, וברגע הראשון זה הרגיש כמו סוג של מיץ – אבל אז בא הרגע השני. והשלישי. ואז הפסקתי לספור רגעים. זה היה גן עדן כה קריר וטעים, שתוך רבע שעה ריחפתי בתוך עננה מופלאה. ואז הגיעה סוזי.
היא היתה כבר בת חמישים פלוס, וזו הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז אותו יום על המרפסת של סבתא. לא יודע למה ציפיתי – מן הסתם לאיזו גירסה מבוגרת של הנערה ההיפית שהיתה, עם שיער מכסיף וחכמת חיים – אבל היא הופיעה בחליפת עסקים, שיערה קצוץ וצבוע בלונד, ובמשך שעה שלמה היא דיברה על רכוש. בעיקר על רכוש.
היא בנקאית, מסתבר; ויש לה כך וכך בתים; וכך וכך מכוניות; וכך וכך ילדים שהולכים לכך וכך קולג'ים שעולים – ניחשתם – כך וכך דולרים לשנה; היא נשואה בפעם השלישית, בעלה גם הוא בנקאי, ויש לו רכוש משלו, אבל כאשר הם נישאו חלק מרכושו נשאר ברשותו, וחלק הפך לרכוש משותף, ו... אין לי מושג מה עוד. הפסקתי לשמוע אחרי עשר דקות. אני סוג של דיסלקטי, כאשר אנשים מתחילים לספר לי על עצמם במונחי נדל"ן. 
ואז התחיל המטס. שוב, מטס - אלא שהפעם זה לא היה מפגן צבאי, אלא סוג של מטס ראווה מסחרי עם טייסים-פעלולנים שעשו תרגילים מדהימים, ומילאו את השמיים בעשן צבעוני. זה היה מרשים יותר מכל מטס שראיתי באיזשהו יום עצמאות, שכן מטרתו לא היתה להפגין את העובדה שיש לנו חיל אוויר ושאושוויץ לא יחזור לעולם – מטרתו היתה סתם, שיהיה יפה. ואכן היה יפה. אבל כמה יפה יכולים להיות מטוסים, אם כל מה שהם עושים זה לטוס? אם הם אפילו לא מעמידים פנים שהם שוקלים להפציץ את הכור האיראני?
 
מצד שני, אחרי עוד כוס ענקית של מייקרס מארק מינט ג'ולפ, היא הפסיקה לספר לי על הרכוש שלה. ולפתע הביטה בי. ושאלה: "אתה זוכר את הספר הזה שהבאתי לך?"
 
"אם אני זוכר," אמרתי. "הספר הזה היה הדבר הכי יפה שקרה לי בחיים". מה שלא היה נכון. אבל היה נכון להגיד. והיא חייכה. ונגעה בזרועי.