מורשת קרב: שרה ב"ק נזכרת בגעגועים בפועלה של מפלגת העבודה של העבר

איתה היו גם נתן אלתרמן, חיים גורי, יצחק טבנקין, בני מהרשק, צביה לובטקין ורבים אחרים מתנועת העבודה. וכך הם כתבו אז: “ניצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם והמדינה בתוך תקופה חדשה וחותכת גורל. ארץ ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי, כשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים את מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל". 
 

ברוח זו פנתה בן צבי לחנן פורת, שכבר אז הצטייר כמנהיג אצל המתנחלים, ומשום שהממשלה פינתה כל התנחלות חדשה, אמרה לו: “אל תקימו התנחלות, תקימו קבוצת עבודה מאנשי גוש אמונים שתעבוד בהר, ובדרך זו תשיגו דריסת רגל במקום". 
 

בקיץ 1974 החל הקבלן זלמן בראשי בהקמת המחנה הצבאי בהר “בעל חצור", בסיס מודיעין אסטרטגי של צה"ל עד היום. בתוך ימים ספורים הצליחה קבוצת צעירים, ובראשה יהודה עציון, לקבל לידיה קבלנות משנה להקמת גדר כפולה ומאסיבית באורך ארבעה ק"מ, שתקיף את המחנה. אחרי מספר חודשים של עבודה קשה, הם קיבלו רמז מהצבא שיש מחנה ירדני נטוש לא רחוק מהבסיס. “במקום לנסוע יום־יום לירושלים ובחזרה תישנו שם", אמרו להם. הם נשארו. 

כשהמושל הצבאי של רמאללה, משה פלדמן, בא בדרישה שילכו משם, הם טענו שיש להם אישור מהממשלה. בינתיים הם הודיעו על הבעיה לחנן פורת, שהתנחל במשרדו של שר הביטחון, שמעון פרס. פרס של אז - לא של בנק הפועלים ולא של “מזרח תיכון חדש". 
 

כשפלדמן סוף־סוף הצליח ליצור קשר עם משרדו של פרס, הוא ענה לו: “אתה לא עוזר להם להיות שם, אבל אתה לא מפריע". ששת המבנים הנטושים של הלגיון הירדני זכו לשם עפרה, ו־40 שנים אחרי כן הפכו למאות דירות, מוסדות ציבור ובתי סטודיו לאמנות.

איזה נארטיב ממשיך זוהיר בהלול עכשיו? צילום: פלאש 90

גרים בה סופרים ועיתונאים, אנשי ציבור ומשפט, אנשי חינוך וחקלאות. ביום חגה של עפרה יש לומר: הפרחים לשמעון פרס ולמפלגת העבודה, בימים שבהם עוד ניתן היה לקרוא לה באמת “המחנה הציוני".
 

לזכות מפלגת מפא"י ההיסטורית, וממשיכתה מפלגת העבודה, יש לזקוף את העובדה שפצצות המרגמה נפלו השבוע ברמת הגולן ולא בטבריה. מטעני הצד שניסו להניח מחבלים בגבול סוריה ביום ראשון, יכולים היו להיות מונחים צמוד לקיבוץ עין גב, לולא ישראל הייתה בשטחי רמת הגולן. 
 

מי שהבינו, אחרי מלחמת ששת הימים, שאם לא יקימו התיישבות ברמת הגולן הצבא ייסוג משם, היו יהודה הראל וקבוצת קיבוצניקים מאזור עמק החולה, שחטפו הפגזות במשך 20 שנה מהסורים. הם חוו על בשרם את הסכנה כשסוריה נמצאה ממש מעל טבריה ועמק החולה, ומבלי לדעת שיום יבוא וגם דאע"ש ואיראן יהיו על הגבול, ידעו שישראל צריכה עומק אסטרטגי ושבשביל זה צריך התיישבות.
 

בהסכמת מוסדות התנועה ההתיישבותית של מפא"י והקיבוץ המאוחד, הם עלו ראשונים לרמת הגולן, חודש אחד בלבד אחרי המלחמה. לקיבוץ קראו “מרום גולן"  ומיקומו הראשוני היה בקוניטרה. כששאלו אז את יהודה הראל, שהיה חבר ב"אחדות העבודה" בקבוצה של יצחק טבנקין, “מי אישר לכם לעלות?", הוא ענה: “אני אישרתי". 
 

בתחילת הדרך הגיעו אל הקיבוץ הצעיר נציגים מפיקוד הנח"ל והודיעו שהתקבלה החלטה להפוך את הקיבוץ ל“היאחזות נח"ל קוניטרה", כדי להקל על אבא אבן באו"ם וכדי שלא יגידו בעולם שישראל מקימה בשטחים יישובים אזרחיים. אפילו שלחו להם דגל של הנח"ל ומדים, והסבירו להם שזו פקודה. חברי הקיבוץ הצעיר לא התרגשו מהפקודה והבטיחו להביא את העניין להצבעה במזכירות. ההחלטה הייתה חד־משמעית: “אנחנו יישוב אזרחי". 
 

מאז - יחד עם הקיבוץ הארצי, איחוד הקבוצות, תנועת המושבים הדתיים ואחרים - הקימו תשעה קיבוצים, עשרות יישובים ועיר אחת קטנה. הם מילאו את רמת הגולן בעשייה של חקלאות, בקר ותעשייה, כמיטב המורשת של מפלגת העבודה. דאז.
 

גם הקיבוץ שבו אני גרה, כפר עציון, הוקם לאחר מלחמת ששת הימים. ב־1948 נרצחו בגוש עציון 242 מגינים וחברים על ידי אנשי הלגיון הירדני. 19 שנה אחרי הטבח הקימו אותו מחדש יתומיהם, לא לפני שקיבלו אישור מלוי אשכול שאמר להם: “נו, קינדרלך, בסדר". גם קריית ארבע, לדוגמה, הוקמה בתמיכת יגאל אלון, איש העבודה.
 

מעניין מה היו חושבים אנשי ההתיישבות הללו, אילו היו שומעים שח"כ זוהיר בהלול, חבר המחנה הציוני, בעצם, ממשיך תנועת העבודה, תמך השבוע בהפגנה של ערביי ישראל בכיכר רבין שבלב תל אביב, שבה הונפו בגאון דגלי פלסטין. 
 

בהלול כינה את הריסת הבתים שנבנו שלא כחוק כ"גדיעת חייו של אדם ושל ילדיו", וקרא להודנה, שמשמעותה “הפסקת לחימה זמנית", של שלוש שנים מול מדינת ישראל, שבמהלכן ייאותו הערבים לא לבנות בצורה לא חוקית בתמורה לכך שהמדינה תפשיר עוד קרקעות לבנייה ערבית. 
 

את איזה מהנראטיבים של ההתיישבות והקשר לאדמה ממשיך עכשיו בהלול ממפלגת העבודה, זה של מדינת ישראל או זה של מדינת פלסטין?