בכלא, אנס מתכנן ביחד עם אסירים אנסים אחרים בניית מנדולינה ליום ההולדת ה-70 של אמו החביבה. באמצעות סיפור זה אנו נפגשים בסיפורם האנושי של אנסים אחרים בכלא. זהו ניסיון לחקור את פירוש היותו של אסיר - אדם.
ההצגה אושרה בסל התרבות לבתי הספר. כיתות שלמות שבעצם מתעניינות יותר בגירושים של הומר ומארג' סימפסון מחויבות לשבת ולהתנהג יפה עד סוף ההצגה, ולכתוב אחר כך כמה הם התפעמו. מחאה של נשים אשר התנגדו להצגת אנסים כבני אדם חביבים קוממה מאוד את שר החינוך.
גם זה יכול היה לקרות. כתוב בקריטריונים של הוועדה הבוחרת (ציטוט אמיתי): "החוויה התיאטרונית היא שצריכה לעמוד במרכז והדגש יושם על ההיבט הדרמטי. חשיבות הנושא של ההצגה אינה קריטריון בפני עצמו. הוועדה אינה רואה את תפקידה כמי שבוחנת את האמירה של ההצגה".
הנה שאלה אמנותית: מה הם בכלל קריטריונים באמנות? לפני שנים קיבלתי מעטפה ובה קטע ששלח לי חייל מקריית שמונה. לפי הקריטריונים שלי זה היה קטע טוב, ופרסמתי ב"שיפודים" במעריב.
שירה: מלבנון לצאת\ לצאת\ מלבנון עכשיו\ לצאת. (כתב: פולי טי)
ניתוח ספרותי: בלי להתייחס כלל לתוכנו הנהדר, המפעים והמרגש של השיר, רוצה אני לציין את המקצב החדשני, המשקל, צירופי הלשון הנדירים (מלבנון לצאת\ לצאת) הדימויים, התנופה, החומרים השיריים. אין ספק שזו יצירת מופת של גדול רוח. יש לעודד מפנה חשוב זה בשירה העברית בת זמננו, שכן שירה זו משתמשת בכלים ליריים נדירים ביופיים. וזאת בלי להתייחס, כמובן, לתוכנו הנפלא של השיר המקסים והקטן הזה. (א. ספרותי)
שירה: בלבנון להישאר\ להישאר\ בלבנון עכשיו\ להישאר. (כתב: פולי טי)
ניתוח ספרותי: בלי להתייחס כלל לתוכנו המגעיל, הדוחה והמסוכן של ה"שיר", רוצה אני גם לציין לגנאי את המקצב המיושן והרעוע, המשקל הפגום, צירופי הלשון הבנאליים (בלבנון להישאר\ להישאר), הדימויים העלובים, חוסר התנופה והחומרים הלא שיריים. אין ספק שזוהי "יצירה" של בוסר שאיננה ראויה אף לשם זה. פרי באושים של חולה רוח ושרלטן.
עם כל הצער יש לגדוע סוג זה של "שירה" בעודו באיבו, שכן אין כאן שום ערך ושום שימוש בכלים ספרותיים, וזאת בלי להתייחס, כמובן, אל ה"תוכן" של השיר. (א. ספרותי)
עד כאן הקטע. שם הכותב הצעיר היה אורי אורבך. זה היה הקטע הראשון שהוא פרסם. ואולי כל שיפוט אמנותי הוא שרירותי? ברור שיש גם קריטריון ששמו "זה מוצא חן בעיני" או "זה לא מוצא חן בעיני".
אפשר לבדוק בקנה מידה ברור את התאורה על הבמה, אבל אין קנה מידה לאיכות מחזה. מישהו יכול לומר עליו מצוין. ומישהו אחר, באותו שכנוע: שטוח, פשטני, פלקטי, לא יורד לעומק הדמויות, ואפילו - משעמם. או בשפת הוועדות: "לא מדבר אלי".
אין שעון מדידה שמכניסים לתוך טקסט, מחכים שתי דקות והוא מסמן במספר את התוצאה. לכן ועדות שיפוט אמנותיות לסוגיהן מפעילות תמיד טעם אישי ונטיות אידיאולוגיות, אפילו אם הן לא יודו בכך.