לצה"ל יש תכניות שיכולות לשנות את האווירה, אבל לא מישהו שיקשיב להן

כשהחלה התופעה הקדשנו, אני ועמיתי בתקשורת, שעות שידור ארוכות לתיאור מפורט של כל ניסיון דקירה ובכך תדלקנו והנענו את המפגעים הבאים. החקיינות והוויראליות הרשתית הן שני האלמנטים שמניעים את התופעה הזאת. העובדה שהיום רוב ניסיונות הפיגוע לא צולחים ושהתקשורת מקדישה להם פחות תשומת לב - מקטינה את מספר המחבלים הפוטנציאליים.

ועדיין, חמישה חודשים עברו מאז החלה מתקפת טרור הבודדים, ואנחנו עדיין מתקשים למצוא לה את השם וההגדרה המתאימים. דבר אחד ברור: המתקפה הזאת לא עומדת להיעלם. 228 פיגועים וניסיונות פיגוע (נכון לאתמול), 31 הרוגים, ואין לישראל דרך יעילה לעצור את זה. אבל נדמה שקיבלנו קצת פרופורציות. לשם השוואה: בלילה אחד בפריז נפלו יותר קורבנות מטרור מאשר נפלו בישראל בעשור האחרון.

"אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים", הצהיר השבוע הרמטכ"ל גדי איזנקוט וכצפוי עורר עליו את זעמם של גיבורי המקלדת ושל הטוקבקיסטים ממשכן הכנסת. "לוחם או מאבטח שלא יודע להתמודד עם נערה בת 13 עם מספריים - שלא יהיה לוחם", חיזק את הדברים ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין. שנה בדיוק אחרי שנכנס לתפקידו, אפשר כבר לקבוע שאיזנקוט הוא אחד הרמטכ"לים האמיצים והישרים שהיו לנו, קצין שלא מבקש לרצות את רוח העדר או את רוח הממונים עליו. את הטרור צריך לסכל ולמנוע, אבל לא תמיד חייבים לספק את מבוקשם של כל בני העשרה שבאים להתאבד מולנו.

אף שראינו השבוע שוב ניסיון מאורגן יותר לפיגוע בשער שכם - לא הייתי ממהר להצביע על מגמות חדשות במתקפה הנוכחית. פה ושם אכן רואים כמה צעירים, לחלקם יש גישה לנשק, שמתארגנים לפעול ביחד. זה עדיין לא הופך אותם לטרור מאורגן. לצה"ל ולשב"כ אין תשובות החלטיות לטרור הזה, שמתרחש ב־90% מהמקרים בשטחי יהודה ושומרון ובירושלים. עם מאות אלפי ישראלים שחיים בכ־200 יישובים מעבר לקו הירוק (חוקיים ושאינם חוקיים), עם 1,400 ק"מ של כבישים שם, ועם ערים מעורבות כמו ירושלים וחברון - לעולם לא ייגמרו המטרות לדוקרים ולדורסים. 

עיקר המאמץ של מערכת הביטחון מושקע בלמנוע מהאלימות להתרחב. הרצון הוא להשאיר את אנשי התנזים ואת רובה המכריע של האוכלוסייה הפלסטינית מחוץ למעגל האלימות. והם עדיין בחוץ. אם היה התנזים מצטרף לאלימות הנוכחית - היינו בסרט אחר, מסובך ועתיר קורבנות הרבה יותר.

כרגע יש 120 אלף פלסטינים שמוצאים את פרנסתם בישראל ובהתנחלויות, וכמי שמאכילים כ־700 אלף פיות - אין להם אינטרס להצטרף לאלימות. כמוהם גם כ־70 אלף עובדי המדינה ברשות הפלסטינית ו־38 אלף אנשי מנגנוני הביטחון, אף ששניים מהם היו למחבלים.

אבל בישראל מעריכים שהמצב הנוכחי לא יישאר כמו שהוא לאורך זמן ושהאלימות תעלה מדרגה ותהפוך לאינתיפאדה רחבה וחמושה. השאלה היא לא אם זה יקרה, אלא מתי. ברמת החיכוך שיש היום בין ישראלים ופלסטינים ביהודה ושומרון - רצף אירועים אקראיים עשוי בן יום לצרף אל העימות עוד עשרות אלפי חמושים ולגרור את ישראל למלחמה.

 
 

 
 

לפחות מעזה האיתותים מרגיעים. חמאס יוצא מגדרו להבהיר שהוא לא מעוניין כרגע בעימות עם ישראל, אף שהוא לא חדל לרגע מלהתחמש ולחפור מנהרות. הרמטכ"ל הגדיר את המנהרות כמשימה הראשונה במעלה של צה"ל בשנה הנוכחית. המערכת של אלביט, שכבר נפרסה סביב עזה, אמורה לתת תשובה חלקית לכך. משרד הביטחון מתעקש על השקעה אדירה במערכת נוספת, שעדיין לא ברור אם תצליח להוות פתרון למנהרות, וברקע יש אנשי מקצוע רבים שטוענים שאין צורך במיליארדים שמשקיע משרד הביטחון בפיתוח טכנולוגיה חדשה ושפתרונות למנהרות כבר קיימים.

פתרון לסכסוך הזה אין, אבל כן קיימות אלטרנטיבות של הסדרה מקומית מול הפלסטינים, שיכולות לשנות את האווירה ולהשקיט את האלימות. צה"ל והעומד בראשו הצביעו בפני הדרג המדיני על כמה אפשרויות כאלה: בראשן עומדת עזה, המשוועת להסכם מול ישראל, ובצבא מאמינים שהם יכולים להכיל הסדר כזה מבחינה ביטחונית. גם צפון השומרון ויריחו, שהם נטולי נוכחות קבועה של ישראלים, יכולים להוות פיילוט להסדרי ביניים שכאלה. 

אבל ספק אם מנהיגות שבנויה על הפחדה, ולא על מתן תקווה, מקשיבה להצעות שבאות מצה"ל. נדמה שהחרדה היא נשמת אפה של החברה הישראלית היום. היא מתבוססת כמעט בחדווה בתפקיד הקורבן ובאימה שמטילות עליה כל סכין וכל רקטה. גם השכנים מזהים את הלך הרוח הזה ורוכבים עליו.

מנהיג חיזבאללה קיבל השבוע כותרות ראשיות עם "פצצת האמוניה" שלו. האיש שכבר כמעט עשור לא ראה אור יום מצליח עדיין לנגן על מיתרי הפחד של ישראל, כשהוא חובר למנהיגות ישראלית שגם היא מתמחה בכך. כן, חיזבאללה הוא האיום הצבאי המשמעותי ביותר עלינו, אבל הארגון הזה שקוע במלחמת דת אינסופית בסוריה, וספק אם בעתיד הנראה לעין יתפנה לאיים עלינו באמת.

היורש המיועד של חסן נסראללה, האשם צפי א־דין, שפחות משוכלל ממורו בטכניקות ההפחדה, חשף בחודש שעבר את מה שבאמת חושבים בחיזבאללה. הוא התפאר בגאווה שכבר "חלף עשור מאז שישראל תקפה אותנו (את חיזבאללה)". וזו האמת. אולי עוד נילחם בחיזבאללה, אבל זה לא נראה קרוב וסביר. 

מצבה האסטרטגי של ישראל טוב משהיה אי פעם, ועל אף הדקירות, רוב האיומים עלינו כמעט נעלמו. לפני כמה שבועות הופיע עורך של עיתון כלכלי מול פורום מטכ"ל והתריס: "אנחנו נותנים לכם כ־60 מיליארד שקל בשנה - איזה ביטחון אתם נותנים לנו בתמורה?"

הרמטכ"ל איזנקוט השיב לו: "עשר שנות שקט יחסי בגבול הלבנון, שבהן נהרגו ארבעה ישראלים; יותר מעשר שנות שקט בגבול סוריה, שבהן נהרג ישראלי אחד; שקט בגבול ירדן; שקט כבר שנה וחצי בגבול מצרים מאז הירי האחרון לאילת; ושקט יחסי בגבול עזה מאז צוק איתן - אומנם נורו 23 רקטות מהרצועה, אבל זה הכי שקט שהיה בעוטף עזה מאז 2001".

אז עם מה נותרנו? בעיקר עם עצמנו. כן, מעבר לגבולותינו רוחשים ארגונים עוינים, אבל הם שקועים במלחמה אחרת. בתוך גבולותינו הלא־מוגדרים יש טרור אזרחי שלא ייפסק במציאות המדינה הדו־לאומית שאנחנו אוכפים. האם תדע החברה הישראלית המפולגת והמסוכסכת להגיע להסכמה בתוך עצמה על גבולותיה? נקווה, כי עתידנו תלוי בזה.