נתחיל במצב המשפטי נטו, נקי מאינטרסים פוליטיים או משיקולי תדמית ציבורית. אפשר להגביל על פי החוק הנוהג בישראל את זכות ההפגנה. אין זו פגיעה בשיטה הדמוקרטית, ואין זו פגיעה בלתי מותרת בזכויות היסוד של היחיד. ומעבר לכך, מותר לעשות זאת בתקנות שעת חירום על פי חוק יסוד הממשלה גם אם הכנסת מקיימת מושבה כרגיל.
כשחוקקנו בוועדת החוקה בשנים 1990, 1991 ו־1992 את חוק יסוד הממשלה המורחב ואת חוקי היסוד של זכויות האדם ובעיקר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הבאנו בחשבון את כל המצבים המתרחשים כיום נוכח התפשטות הקורונה. כפי שצריך להדגיש, במסגרת המושכלות הבסיסיים ביותר, הריבון בישראל אינו הכנסת, הריבון הוא הציבור. הציבור העניק לנציגיו בכנסת סמכויות מופלגות מאוד. הסמכות העליונה היא חקיקת חוקים, שכן אנו מדינת חוק. אבל הציבור לא העניק לכנסת את הכוח לבטל את זכויות היסוד שלו. זכויות היסוד של היחיד, כפי שהוגדרו בישראל, ניצבות מעל לחוקים הרגילים של הכנסת; ואם חוק רגיל פוגע בזכות יסוד, שלא על פי התנאים הנקובים בחוק היסוד, דינו להתבטל.
יחד עם זאת, זכויות היסוד של היחיד אינן מוחלטות. אי אפשר לבטלן, אבל אפשר לפגוע בהן ולהגבילן; כוח זה ניתן גם לממשלה וגם לכנסת, והוא מופעל אם קיים אינטרס לאומי כבד משקל שמימוש זכות היסוד תפגע בו. בשום שיטת משפט בעולם אין זכות יסוד מוחלטת חוץ מאשר זכות היסוד לכבוד האדם, וכך גם בשיטת המשפט שלנו. ניתן לפגוע בזכות היסוד אם הדבר נעשה לתכלית ראויה ובמידה שהפגיעה אינה מעבר לנדרש. מתי נוצרת אותה תכלית ראויה ומהן גבולות הפגיעה - זה כבר ויכוח אחר.
ניסחנו בזמנו, במסגרת חוק יסוד הממשלה, פרק שלם שהוא כיום סעיף 38, העוסק בתקנות לשעת חירום. בתקופת חירום רשאית הממשלה להתקין תקנון לשעת חירום על מנת להגן על האינטרס הציבורי. תקנות אלה יהיו בתוקף שלושה חודשים, אלא אם כן בוטלו או הוארכו בחוק או בהחלטת רוב חברי הכנסת. אנו מעניקים לממשלה את הכוח להתקין תקנות שעת חירום בשל הנחיצות בפתרון דחוף ומהיר למצב חירום אמיתי. אין זה חשוב אם הכנסת מקיימת ישיבותיה בתקופה זו או אינה מקיימת ישיבותיה; דחיפות הנושא היא המכרעת. וכפי שצוין במפורש בחוק, תקנות שעת החירום תקפות אלא אם הכנסת קיצרה את תקופת חייהן או האריכה אותן.
ונעבור למצב העובדתי. מגיפת הקורונה גואה. עד הימים האחרונים חלה עלייה בהיקף הנדבקים, החולים קשה והנפטרים בשיעור המעורר חרדה. הייתה הסכמה שיש להטיל סגר לתקופה קצובה. זהו כיום חלק לא נמנע במאבק שאנו מנהלים נגד התפשטות המגיפה. סגר כזה מגביל מימוש של כמה זכויות דמוקרטיות, בהן החירות האישית, חופש התנועה, וגם חופש העיסוק שהוא זכות יסוד. נכון יהיה כביטוי לסולידריות מלאה במאבק להגביל לתקופה קצובה גם את ההפגנות. זה ישפר את יכולת המאבק לא רק בהיבט של מידת התחלואה הצומחת מההפגנות עצמן, אלא גם בהיבט של יכולתנו לטפל טוב יותר במה שמתרחש כיום במגזר החרדי. אבל אנו מונעים יותר משיקולים פוליטיים מאשר מאינטרסים ענייניים.
יש פה שאלה של דימוי ציבורי: האם אתה בעד עקרונות הדמוקרטיה או נגדם; האם אתה רוצה לחזק את שלטון הימין או שאתה רוצה להחלישו; כל השיקולים האלה הם ברורים ולגיטימיים, אך אסור שהם יערפלו את הבנתנו מהו החוק הנוהג בישראל, שיטשטשו את ראיית האיזונים בשיטה הדמוקרטית וישפיעו שלילית על אחד המאבקים הקשים שהיו לנו מאז שנולדה המדינה. המאבק בנגיף קורונה עולה לנו בחייהם של הרבה אנשים ומונע מאיתנו לחזור לאורח חיים תקין.
הכותב הוא נשיא איגוד לשכות המסחר, כיהן כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת ה־12