כאוס אזורי חדש: האביב הערבי הפך לחורף קודר והחירות נוצלה למסעות רצח

לאורך כמאה שנה, מסוף מלחמת העולם הראשונה, הונהג האזור הזה בידי הערבים, וסעודיה ומצרים היו המדינות שהובילו. עכשיו קורס העולם הערבי לתוך עצמו, ואת ההובלה לוקחות המדינות הלא ערביות: איראן וטורקיה. את מקומה של ארה"ב כשוטר האזורי מחליפה רוסיה, ובמקומו של הסדר הישן שחרב טרם צמח סדר חדש, אלא כאוס שממשיך להוביל שינויים דרמטיים.

עד לפני חמש שנים לא ידע העולם הערבי מהפכות עממיות, וחילופי שלטון התבצעו לרוב בהפיכות שהובילו קצינים וחונטות. לפתע הפך הרחוב הערבי לגוף עוצמתי, אבל לרוב נטול ראש ומחשבה. מחוללי השינוי היו כמאה מיליון צעירים ערבים בני 15־25, כמחציתם מובטלים, רק רבע מהם בעלי השכלה גבוהה. הם היו ועדיין הגורם שמעצב את האזור.

מה נתן לאותם צעירים את התעוזה להתקומם ולנסות לשנות את גורלם? הרוכל הטוניסאי מוחמד בועזיזי היה השלב הראשון בתגובת השרשרת. אבל מה באמת היה ה"גראונד זירו" של המהפכות בעולם הערבי? רבים מצביעים על נאומו של הנשיא האמריקאי ברק אובמה באוניברסיטת קהיר ב־2009 כאירוע שסלל את הדרך למהפכות. אובמה קרא למוסלמים לצאת להתחלה חדשה, אבל הזרעים של המהפכה כבר היו שם.

אני סבור שהם נזרעו כבר בסוף 2003, כאשר חיילים אמריקאים לכדו את נשיא עיראק לשעבר סדאם חוסיין לא רחוק מתיכרית. התמונות המשפילות ששחרר הצבא האמריקאי - של החיילים המושכים את הרודן לשעבר מהבור שבו הסתתר, ואחר כך של רופא צבאי בודק את שיניו - החלו את גל הניפוץ. 
 

האמריקאים לא הבינו את משמעות הסרטונים שהפיצו לתקשורת. שנוא ככל שהיה, סדאם חוסיין נתפס בעיראק ובעולם הערבי כמעט כאל. הוא היה רוצח את מי שרצה בלי להניד עפעף, היה אונס כאוות נפשו, כורת איברים, הוא היה כל־יכול. ההצגה המבזה שלו בעת שנלכד הקטינה אותו בבת אחת לממדי אנוש ואותתה לעולם הערבי שלא רק סדאם, אלא גם מועמר קדאפי, חאפז אל־אסד וחוסני מובארק - כל אותם רודנים נצחיים - אינם בני אלים אלא רק בני אדם.
 

הצעירים יצאו לרחובות ודרשו חירות, והעולם המערבי הוקסם והעניק לאירועים את השם הרומנטי "האביב הערבי". לא עבר הרבה זמן עד שהאביב נראה יותר כמו חורף קודר, והחירות החדשה נוצלה ליציאה למסעות רצח ולמלחמות אזרחים. סוריה, עיראק, לוב ותימן כבר נמחקו מהמפה, מדינה חדשה נולדה - "המדינה האסלאמית" - ולא ברור כיום מי תהיה המדינה הבאה שתקרוס. 

ישראל, כדרכה, האמינה שהיא מנותקת מהאירועים האלה, ושהם יישארו מעבר לגבולותיה. שהיא תיוותר כאי של יציבות וביטחון בתוך ים של אלימות מטורפת ששוטף את האזור, אבל לא עוד. "אינתיפאדת הבודדים" שאנחנו חווים מונעת יותר מהאווירה האזורית מאשר מהמאבק הפלסטיני לעצמאות. גם היא מובלת בידי צעירים בני 15־25 (76% מהמפגעים) חסרי הנהגה או ארגון שעומד מאחוריהם.
 

בלי להקל ראש בהסתה הנמשכת בכלי התקשורת הממוסדים של הפלסטינים, רוב המחבלים לא שואבים את ההשראה מהם. כבני דורם הישראלים הם צורכים את עיקר המידע שלהם ברשת, וגם אם תיפסק ההסתה בטלוויזיה וברדיו של הרשות הפלסטינית - ספק אם זה יפחית במשהו את ניסיונות הפיגוע. אירופה מתחילה להבין שמה שקורה במזרח התיכון יגיע במהרה אל המגרש שלה. ארה"ב עוד לא מבינה את זה. אנחנו היינו צריכים להיות הרבה לפניהם. כמדינה שחמישית מאוכלוסייתה ערבית, ששולטת על עוד 2.5 מיליון ערבים ביהודה ושומרון ושמוקפת ב־350 מיליון ערבים, כדאי שנתחיל להכיר את העולם שסביבנו. 
 

לפני כמה שנים נועדה אישיות ישראלית בכירה למפגש ראשון עם האישיות המקבילה שלה בסעודיה. "תגיד", פתח הסעודי ואמר, "אתם בטוחים שאתם רוצים לחיות במזרח התיכון?". האורח הישראלי הופתע: "מה זאת אומרת?". "אתם מתנהגים כאילו אתם חיים בפלורידה", השיב לו הסעודי, "אינכם יודעים ערבית, אינכם מכירים את תרבותנו, אינכם לומדים אותנו. אנחנו קוראים אתכם ולומדים אתכם, ואתם מתנהגים כאילו אתם בכלל לא מפה".

הוא נגע בנקודה מדויקת: רובנו לא מסוגלים לנהל שיחה עם שכן או עמית ערבי, לא נחשפים לתקשורת ערבית ויודעים מעט מאוד על תרבותם של השכנים שלנו, הקרובים והרחוקים. כמי שרואים את עתידנו ואת עתיד צאצאינו באזור הזה, הגיע הזמן שנחדל להתנהג כמו אורחים לרגע ונתחיל ללמוד ברצינות את השכונה שבה אנחנו חיים.
 

בתחום אחד נראה שכבר יישרנו קו עם הסביבה: השיח הציבורי שלנו, ולא רק ברשת, מידרדר מדי חודש למחוזות שפלים יותר. כמו בשכונה המזרח תיכונית, גם אצלנו הקיצוני הופך לנורמה ומשתלט על השיח ועל הרוב השפוי דומם. כל ידיעה תקשורתית וכל פוסט זוכים לשלל תגובות מטורפות, שאפשר בקלות לתרגם אותן לערבית. 
 

אנחנו דורשים, בצדק, מהפלסטינים להפסיק את ההסתה בכלי התקשורת שלהם, אבל לא טורחים להסתכל מה קורה אצלנו בבית. לא רק אצלם בוערת אש של שנאה ואלימות. לא רק אצלם יש צרות אופקים ורצון להשתיק ולהדיר את כל מי שנראה או חושב אחרת. כשהם קוראים אותנו הם מתחילים להרגיש בבית.