עשור ללבנון השנייה: אבי בניהו עם גרסתו למלחמה ההיא

לאחר מלחמת לבנון השנייה נעניתי לפנייתה של השופטת דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, להיות חבר בהרכב שיבחן ויגבש מסקנות על התנהלות התקשורת. בפני הוועדה הופיע גם האלוף איזנקוט, שבעת המלחמה כיהן כראש אגף המבצעים ובעת העדות כבר היה אלוף פיקוד הצפון. איזנקוט באריכות, ביושר ובכנות, לא פסח על שגיאות מודיעיניות, מבצעיות ותקשורתיות, אבל עמד במיוחד על העוצמה וההשפעה שהיו לראיונות, לביקורת ולדברי התוכחה שהשמיעו אלופי המילואים בכלי התקשורת. הציבור נשען עליהם, התקשורת הסתמכה עליהם והם הכו ללא רחם. כן, היה לזה גם קשר לעובדה שבראש צה"ל עמד איש חיל האוויר דן חלוץ, באופן שפגע לדעתם ב"סידור העבודה" של רמטכ"לים ירוקים.

כיום, כרמטכ"ל, משכיל איזנקוט לטפח ולשתף את שכבת האלופים במיל', גם עניינית וקולגיאלית, גם כקבוצה שחלקה מעורבת בענייני ביטחון, גם כמעצבי דעה וגם כמרואיינים בכירים שדעתם נשמעת בחירום.

2. העשור שחלף מציג במרחק הזמן את מלחמת לבנון השנייה, באופן מעורב: מחד, הייתה זו מלחמה רצופה בתקלות, בשגיאות ובהתנהלות הגובלת בשערורייה, באופן שטלטל את צה"ל, טרם התפטרותו של שר ביטחון, רמטכ"ל, אלוף פיקוד ועוד. מאידך, במחיר שגבתה מחיזבאללה היא מוכיחה שחיזקה ומתחזקת את ההרתעה בגבול הצפוני באופן חסר תקדים. שתי המסקנות נכונות ואינן באות זו על חשבון זו. 

3. במלחמה הזו כיהנתי כמפקד גלי צה"ל, ותוך כסיסת ציפורניים השמעתי מוזיקה, חדשות וד"שים, אך גם סיירתי בשטח, השתתפתי בתדריכים אצל ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ וחלוץ, ועקבתי אחר כלי התקשורת. בעיצומם של הקרבות צפיתי במסיבת עיתונאים שערכו אולמרט, פרץ וחלוץ מול לוחמי צה"ל בצפון, כשלפתע פנה רה"מ לרמטכ"ל ושאל: "אדוני הרמטכ"ל, תגיד להם אתה, יש משהו אחד שביקשת ולא אישרתי לך?".

חלוץ הנהן בראשו, ואני הבנתי את הבעיה. רה"מ אישר לרמטכ"ל כל מה שרצה במקום להכתיב דירקטיבה, יעדים ובקרה כמתחייב מממשלה שהיא המפקד העליון של הצבא ושיש לה אחריות שילוחית ללוחמים, להישגים ולכשלים.באותו לילה התקשר אלי השר פרץ. הוא שאל אותי, כיועץ שר הביטחון לשעבר, אם ייתכן שאין לאמ"ן תיק שלם על מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. הוא רצה ללמוד את האיש, וכשמסרו לו כי אין מידע כזה, התפלא. הצעתי לו שיאמין.

שלושה ימים לאחר מכן צלצל השר בשנית. הפעם סיפר לי שהרמטכ"ל, סגנו ונוספים הגיעו לבקש את אישורו למתקפה מסוימת. לדבריו, כשביקש טרם אישור לחזור אליו עם כמה תשובות, התבוננו אלה באלה עד שחלוץ אמר: "השר, כבר תקפנו שם בבוקר...". למעשה, הם באו לקבל אישור בדיעבד - כבר כמעט עניין פלילי - והוא כשר חדש שתק והבליג. הוא ידע שלשר ביטחון ביטחוני, הם לא היו מעיזים לעשות כדבר הזה.

4. במהלך המלחמה צלצל אלי בבהלה אל"מ יוסי, אז מפקד מרכז המזון של צה"ל. "בניהו, עשה טובה לי וללוחמים", ביקש, "יש מחסור באוכל ללוחמים בתוך לבנון. אני רוצה שתמסור ברדיו שכל המג"דים של הכוחות שנכנסים ללבנון ימלאו את הכיסים בשקיות קבנוס".

נשבע שכך ביקש! הסברתי לו ששידור כזה יגרום לאיבוד האמון הציבורי בצבא. "אבל לפחות יהיה לחיילים מה לאכול", השיב.

שבועיים לאחר מכן סיפר לי בן אחי, לוחם בגדוד 51 של גולני, איך הוא וחבריו הסתערו על שק בצל שמצאו באחד הכפרים בלבנון לאחר שלושה ימים ללא אוכל.

5. לאחר המלחמה ניהלתי עם חלוץ שיחה כנה וכואבת. אני מאוד מעריך את האיש. לדעתי, מדובר במפקד טוב שנקלע לעיתוי לא מוצלח, ללא חונכות מתאימה, ושלא השכיל לבנות שותפות עם הדרגים במטכ"ל אלא הקיף עצמו בעיקר באנשי חיל האוויר. בשיחה ההיא אמרתי לו שבעת מלחמה, רמטכ"ל אינו צריך להתראיין בכל ערוץ - הוא צריך לנצח. אם הוא רוצה לומר כמה מילים לציבור, עליו לעשות זאת במדי ב', תוך הליכה מהירה מהמנחת בבית החולים לביקור פצועים או מהמנחת בצפון ועד לרכב. 

במיוחד כעסתי אז על ראיון שהעניק תא"ל גיא צור, שהיה מפקד אוגדה. טענתי כלפי הרמטכ"ל כי לא יעלה על הדעת שבעת שכוחותיו מקיזים דם, יופיע מפקד דיוויזיה משוריינת כשהוא מגולח ומסודר ויארח ליום שלם צוות טלוויזיה. במיוחד רתחתי על שיחת טלפון "מפתיעה" שקיבל תא"ל צור. "אדוני ראש הממשלה, תודה לך על הגיבוי, אתה יכול לסמוך עלינו", אמר תא"ל גיא צור לאולמרט ולמצלמה. אמרתי לרמטכ"ל שאם הוא ידע על השיחה "הפתאומית" הזאת הוא אשם, ואם לא ידע הוא אשם יותר.

הרבה שעות בזבזו מפקדי צה"ל ברמות השונות על תקשורת, ראיונות ותדרוכים. ככל שדיברו יותר, כך הגבירו את הנזק ועסקו פחות במשימה המרכזית. הכל התנהל מול העיתונות ועם מצלמות בתוך החפ"קים. המג"דים דיברו נגד המח"ט, המח"טים נגד מפקד האוגדה, מפקדי האוגדות נגד האלוף ואלופים נגד הרמטכ"ל. 

כשחלוץ חשף בכנס של הפיקוד הכללי, כי מנתוני מחלקת ביטחון מידע של צה"ל עולה שנערכו לפחות 500 שיחות טלפון לא מאושרות בין קצינים לעיתונאים במהלך יממה אחת בלבד במלחמה - רוב הפרצופים באולם האדימו וחלק קטן הלבינו.

6. הטלפון האדום שמישהו התקין בלשכת מפקד גלי צה"ל אינו מצלצל בדרך כלל. והנה, באמצע המלחמה הוא משמיע קול. מהצד השני מדווחת לי הדס שטייף באמצעות מכשיר מוצפן שהיא בעומק לבנון עם חטיבת המילואים "אלכסנדרוני". "המפקד, הסתננתי עם הכוחות ואני מדווחת. מארחים אותי יפה ואני בכושר מלא. גלי צה"ל - מדווחים מהשטח, או לא?", הכריזה.

ימים ספורים חולפים. באחת אחר חצות מצלצל אלי ספי עובדיה, בן למשפחה שכולה ששימש אז ככתב הספורט של גלי צה"ל.  "אני נכנס ללבנון", עדכן כשברקע טרטור מכשירי קשר ורעשים של זחלי טנקים. נחרדתי. אסרתי עליו, אך הוא התעקש: "רציתי להיות קרבי והורי סירבו. זו ההזדמנות שלי לחוות צבא אמיתי".

התעקשתי ופקדתי עליו לא לחצות את הגבול. "בניהו, אתה כבר לא מפקד שלי", אמר, "אני לא חייל, אני אזרח עובד צה"ל. לכל היותר תוכל לפטר אותי, ואבין". הערתי את ראש אכ"א, אלוף אלעזר שטרן, וביקשתי את ניסיונו וכישוריו כמפקד להניא את ספי. הוא הצליח. ספי לא סלח לי מעולם.

7. אומרים שגם במלחמה אין הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשון, ואת ההזדמנות הזאת הפסיד צה"ל בטיפשות לא מובנת. אני מתכוון למבצע הפתיחה של המלחמה, שכונה "משקל סגולי": השמדת 56 עמדות ובסיסי טילים של חיזבאללה על ידי חיל האוויר והסרת איום משמעותי על העורף. פרסום המבצע בזמן אמת יכול היה לטעת ביטחון בציבור, להיצרב בתודעת האויב ולחזק את תחושת המסוגלות של מפקדי צה"ל. אבל מישהו נרדם בשמירה.

8. הסיבוב הבא בלבנון יהיה קשה וכואב יותר. ייתכן אף שיהיו בו יותר הרוגים אזרחים מחיילים בגלל טווח הטילים, יכולותיהם המבצעיות ומשקל חומרי הנפץ בראשיהם. לכן הרמטכ"ל צריך להבין שהוא בעיקר אלוף פיקוד העורף. עליו לספק ביטחון לאזרחים, שהם בעצם בעליו של צה"ל וגם לקוחותיו. ולפיכך, לקראת סבב אפשרי בעתיד, תיאום הציפיות הוא הסיפור העיקרי.

מלחמת לבנון השנייה נצרבה חזק בתודעה הלאומית ובמטכ"ל. אבל בכל זאת יש בה משהו. ההתרעה פועלת, אך יש לה תאריך תפוגה. עד מתי? נדע רק שנייה אחרי. הלוואי שלא.