האנשים הקטנים: שני סיפורים קצרים על הכמיהה לאימהות

לא באת אליי לפני החתונה, בבית שלי היית הרבה פעמים,

אבל אל בית מקדשי לא באת, אפילו לא פעם אחת.

היה ברור לשנינו שזה לא מטעמי דת, אתה כופר מוחלט, ואני, אני מקפידה על כשרות ויום כיפור, 

וגם זה לפי מצבי רוחי.

שלושה חודשים לקח לך לנשק אותי, כבר חשבתי שאתה לא בעניין, ובאיזה לילה אחד, אחרי ליל הסדר, סימסתי לך "אני מצטערת, אני רוצה משפחה, לא ידיד".

רגע אחר כך הגיעה ממך הודעה, "סבלנות, אני אעשה לך משפחה".

הסבלנות השתלמה.

בפגישה שאחרי נישקת אותי סוף-סוף. אני שונאת מטאפורות, אבל אם לרגש היו נעלי ספורט, הוא היה זוכה בכל מרתון שיש. 

אם לרגש היו נעלי ספורט, הוא היה עוקף את התשוקה, את התאווה, משאיר לאלו אבק וטס.

אהבתי אותך.

ולא באת אליי, לא ידעת אותי, וזה בסדר. הגענו להבנה כזו, הבנה שלא נאמרה, שלפני החתונה, לא חייבים.

ואז הגיעה החתונה, כמה מוגזמת שהיא הייתה, תותחי בועות, יונים שעפו באוויר ברגע שהרב אמר "מקודשת, מקודשת, מקודשת", ודודות משני הצדדים, שכאילו עברו באותה המספרה - המספרה לתספורות מוגזמות.

חיכיתי לך.

באחת התמונות, באלבום, רואים איך אתה מחייך לאחיך, שעומד על ידך עם כוסית וודקה, ואני מאחוריכם, עם שרשרת הוואי על צווארי ותשוקה מקרקרת.

הלך אחרון האורחים, אני כבר צלעתי. "תורידי את העקבים", אמרת והחזקת לי את היד כשהורדתי אותם.

"שאנחנו ניקח את המעטפות? אתם בטוחים?", שאל אחד מהורינו, לא זוכרת מי.
 

נתתי לך להחליט, והתפללתי שתחליט נכון. "תתעסקו אתם בכסף, תודה על הכל", קראת לכיוונם.

כולם נשקו לנו, בירכו אותנו שוב, והנה אנחנו על מונית.
 

נהג המונית היה אתיופי, הוא הסתובב אלינו ושאל "מזל טוב, מזל טוב! אבל איך זה שאין לכם אוטו עם קישוטים?"

"יש לנו", עניתי לו, "אבל רצינו לפגוש עוד מישהו שיברך אותנו במזל טוב".

הנה מביט בי במראה, צוחק ואומר לך "אשתך מצחיקה אה?"

אני מחייכת ומצטמררת באחת, אני אשתך.

אתה מתקרב לאוזני ולוחש "אשתי המצחיקה".
 

והגוף, אוי הגוף, כאילו הרגש והתשוקה נותנים את כל מה שהם יכולים, רגע לפני קו הסיום.

הגענו אל המלון, המונה אמר 50, הנהג אמר מתנת חתונה. לחץ את ידינו ונתן לנו ברכה באמהרית.

והנה אנחנו עולים אל חדר המלון, אתה פותח את הדלת ועל סדיני המיטה הלבנים פזורים עלי שלכת אדומים. פתחת לנו בקבוק יין. "למזוג לך?", שאלת. "ברור", עניתי.
 

ההתחלה לא הייתה רומנטית, במקום לשתות את היין שכבר גווע בכוסות, היינו עסוקים בהוצאת סיכות שחורות מראשי, אולי 50, אולי יותר, אחר כך בפרימת חוטי המחוך ולבסוף בהסרת הכפפות והביריות. לא קל להיות כלה.
 

כמעט וראית אותי עירומה, בפעם הראשונה. לא רציתי, לא ככה. "תסתובב", ביקשתי, הסתובבת.

רצתי אל המקלחת, שטפתי את גופי, מרחתי קרם, ולבשתי את כתונת הסאטן הלבנה שאמך נתנה לי קצת לפני החתונה "את יודעת למתי..", היא הסמיקה.

יצאתי אליך.
 

החדר היה חשוך, רק אור נרות יצר צורות יפות על הקיר.

"להסתובב?", שאלת.

"נו כבר", לחשתי ושיחקתי בידיי באי נוחות.

היו לי גברים לפניך, לא אחד, גם לא שניים, אבל עכשיו – פתאום הרגשתי כאילו אתה הראשון. 

והסתובבת.

לא אמרת כלום, רק צעדת לכיווני, הנחת את ידיך על פניי, לחשת "כמה יפה את" ונשקת לי.

בעיני רוחי ראיתי איך אמא אדמה, יוצרת האדם, לבושה שמלה לבנה, עוברת בין כל המחסומים שהצבנו לעצמנו ופותחת אותם, אחד אחד.

באותו הלילה, ידעת אותי, בפעם הראשונה.
 

ואהבתי אותך. אהבתי אותך כמו שהסבים והסבתות שלנו אהבו, אהבה של נצח, של כבוד, אמון, והדדיות. כיבדת אותי, כיבדת את גופי ושפתיך עברו על כל חלק ממנו, כמו משאיר חותם על מה ששלך.

 

הימים חלפו די מהר, שלושה חודשים עברו מאז אותה החתונה, וגם חצי שנה, והנה, כמעט סוגרים שנה.

מאז, כמעט כל לילה אתה אוהב אותי, אם לא עבדנו באותו הבוקר, ואם העיניים לא נעצמות, אז גם פעמיים באותו הלילה, אולי זה תשוקתה של ההתחלה, אולי זה הגילוי ואולי טוב לנו.
 

אבל תסביר לי, למה אף ילד לא בא אל בטני?
 

אני רוצה עוד, הבקרים איתך נעימים לי, הערבים איתך טובים לי, והלילות איתך מספקים לי כל יצר. טוב, כמעט כל יצר, חוץ מאת יצר האמהות.

אני רוצה להיות אמא, אתה רוצה להיות אבא.

ואף ילד, או ילדה, לא רוצים להיות שלנו, ייתכן הדבר? חברות שלי כבר רודפות אחרי ילדיהם בגינות ציבוריות ובג'ימבוריות בקניונים, הן יודעות בדיוק איך להרים לגרעפס, הן עשו סקר בין המון חדרי לידה לפני שבחרו באחד מהם, והן מתעניינות לגבי חוגי שחייה לפעוטות. ואני? עד מתי ירוצו התשוקה והרגש
בתוך מרתון שלא מסתיים? 

אני רוצה עוד מתמודד, עוד אחד שיצטרף אליהם. אני רוצה ילד.

אז למה אתה לא נותן לי? למה אתה אומר שצריך לחכות? לחכות למי? וכמה כבר נחיה?
 

אתה מאשים את הלחץ שלי, אומר שאי אפשר להביא ילד לעולם של חוסר, כי אתה ידעת חוסר, וילדך לא יהיה פחות מאשר מלך, מלך עם שפע. 

 תבין, זה לא הכסף! אנחנו ניתן לו את השפע, אנחנו.
 

האדישות שלך הורגת אותי, לפני החתונה היא הלהיטה. הייתי כמהה אליך, צמאה, עורגת, והיום - 

החיסרון בפרי בטן, ובמישהו שירוץ בבית ויצעק 'אמא, אבא' מכבים אצלי הכל. זה לא אותו דבר, אתה חייב להבין שזה לא אותו הדבר.

אני רוצה המשך, אני רוצה משפחה.

ופעם, אחרי ליל הסדר, הבטחת לי משפחה.

זוכר?

"אני אוהב אותך מרסל"
 

את השבת האחרונה בילה איתי אחיין שלי, איתי. הוא בן חמש וחצי. הזמנתי את הוריו לקידוש, והוא החליט שהוא רוצה להישאר. "תישאר", אמרתי בלי לבקש רשות מהוריו.
 

"באמת מרסל?", שאלה אמו. "באמת!", עניתי. בלילה, כשהחלפתי לו בגדים, הבטחתי שמחר אקח אותו לטייל ביפו - שנלך לרכב על סוסים בנמל, לאכול גלידה ואפילו לשוט בסירה. "יש!", הוא צעק.
 

לפני שהוא נרדם, סיפרתי לו סיפור, על הדייג ודג הזהב. הוא הניח את ידו הקטנה על ידי ואמר "מרסל, את יפה ואני אוהב אותך". כשבא הבוקר, לקחתי אותו, כהבטחתי, לרכב על סוסים, לאכול גלידה, שטנו בסירות, ואפילו אכלנו שיפודים וסלטים ב-10.00 בבוקר. 

בערב, כשבאו לקחת אותו הוריו, הוא בכה ואמר "אני רוצה להישאר אצל מרסל עוד אלף ימים". כשראיתי איך מכוניתם מתרחקת וחזרתי אל ביתי, אספתי את שאריות החטיפים שלו,
 

את הצבעים שקניתי לו ושכח, ואת כוס השוקו שממנה לא שתה.

רק את ערוץ הילדים השארתי דולק.

לא רציתי לשמוע את השקט,

כי בשבת האחרונה

הרעש שהיה לי בבית, עשה לאוזניי את המוזיקה הכי יפה שקיימת.

הכי יפה.