בגיל 6 בערך, אולי קצת אחרי, התאהבתי ב״לבד״. עזבו רגע את הזוגיות בצד, אין לזה כל קשר, ובטח שלא למיזנתרופיה. פשוט הבנתי שאני אוהבת את הלבד. אז בארגז החול, בגן, הייתי בונה לי ארמונות, ממציאה לעצמי סיפורים על מי שגר בתוכם. אחר כך, כשהגננת קראה לכולם לשטוף ידיים כדי לגשת אל שולחן האוכל, הייתי נותנת לאותו הארמון צו פינוי ורומסת אותו ברגלי, גם זה לבד.
בגיל מאוחר יותר ביקשתי דיסקמן ליום הול־ דתי, ואמי נעתרה לבקשה. הייתי מכניסה לתו־ כו דיסקים של חוה אלברשטיין, יהורם גאון, שלישיית גשר הירקון ואנריקו מסיאס (ילדה זקנה, אה?), ומטיילת ברחוב, מדמיינת שאני באיזה קליפ או הצגה גדולה, עם קהל שמביט בי. אם היו שירים על אכזבה, הבטתי בפני הזק־ נים ברחוב ובניתי להם סיפור. אם אלו היו שירי אהבה, הבטתי בגברים נאים, ואם שירי מחאה או מולדת, הסתכלתי על דגלי המדינה שעיטרו את חלונות הבתים.
בבית הספר הייתי די מקובלת. בגלל משקל גופי, אימצתי לעצמי את ההומור וכולם רצו להיות סביבי, אבל רגע אחרי הצלצול לא יכולתי לראות אף אחד. אף פעם לא הייתה לי ״החברה הכי טובה״, לא הייתי מבלה שעות אחרי הלימודים בשזירת צמידי חרוזים וברכילות על בנים, ובטח שלא עשיתי שופינג עם שאר החברות.
כשהייתי מצליחה לחסוך סכום זעום של 50 שקל (שאז נראו לי כמו חסכונותיו של יצחק תשובה), הייתי משאירה פתק להורי, מחכה בתחנת האוטובוס לקו 1 ונוסעת אל תל אביב הגדולה.
כך טיילתי לי בשינקין, באלנבי, בסמטאות כרם התימנים ובשוק הכרמל. הייתי יכולה להעביר ימי חופשה שלמים שם, עם 50 שקל, ועוד חזרתי עם עודף.
כמה כיף יכול להיות הלבד. אני מבינה אנ־ שים שאוהבים לרוץ לבד בשבת בבוקר, אנשים שמטיילים לבד, כאלו שקונים בגדים לבד, הולכים לפאבים לבד וגרים לבד.
אתה לא צריך להוכיח, אף אחד לא ינזוף בך, הכל חוקי והכל מותר. אפשר להשאיר גרביים על הרצפה, מותר לך ללכת עם לק מקולף, אין צורך בכלי אוכל ואפשר להתעכב במסעדות, בבתי קפה, בחנויות בגדים או בקניונים כמה שרוצים.
יעקב גלעד צדק כשכתב את מילות השיר ״חופשי זה לגמרי לבד״. סביר להניח שגם הוא טעם מאותו החופש.
זוכרים שלפני שני טורים סיפרתי לכם כיצד החלקתי במדרגות? על כך שניסיתי להיות אשת חיל, בישלתי עבור מישהו, ניקיתי, התלבשתי והתאפרתי, ורגע אחר כך מצאתי את עצמי קצת שיכורה, פצועה ומביטה בראי בבחורה שלא אהבתי להיות?
כמה ימים אחר כך עלתה בי התובנה שאני צריכה רגע להתרחק, שחיי החברה שסיגלתי לעצמי לא בריאים עבורי - כל האלכוהול הזה, חוסר המסגרת, הנהנתנות שטומן בחובו גיל 25 (עוד שבוע, תודה!) והבקרים מלאי החרטות שהם מביאים עמם.
אני לא יודעת כמה מכם סובלים מהבעיה הזאת. אבל כשאני נמצאת במצב מסובך, או כשהפתרון לא נראה באופק, אני בורחת - חייבת להסתכל על עצמי מרחוק ולהגיע להחלטה. להיות באמצע מפחיד אותי, מביא אותי לפאתי החרדה. ומכיוון שאני אדם של לבד, הרי ששיתוף אדם אחר לא בא בחשבון.
זו הישרדות כזו, או תינוקיות כזו של ״אני יכולה בעצמי!״.
מה עשיתי?
פשוט מאוד, נכנסתי לאינטרנט באישון ליל, הנחתי את כרטיס האשראי שלי על ידי, והחלטתי שאני הולכת לבלות קצת עם דמויות הסיפור שלי, עם אנשי הערק, האוזו, הבוזוקי, העוד, הגבינות המלוחות והדגים הטעימים. אולי אלו ישכיחו ממני את הבלבול וייתנו לי לטעום את טעם הפשטות.
רגע אחרי כן נח סמן העכבר שלי על ״אישור התשלום״ והנה מספר האסמכתא.
בעוד שלושה ימים אני טסה ליוון.
עוד שבוע, בשעה הזאת, אישן בבית מלון במרכז אתונה.
כן, תקראו לי ילדותית, בורחת מבעיות, פחדנית, מחפשת מילוט מעצמה - אבל רציתי קצת ניקיון וזו הייתה הדרך היחידה.
יכולתי לקחת איתי ידיד טוב או חברה, המון אנשים ספונטניים סובבים אותי. אבל יותר מכל רציתי לבלות לבד, עם עצמי.
המשכתי לטייל קצת באינטרנט, הקשתי בגוגל ״אנשים שטסים לבד״. תתפלאו, זו תופעה רווחת בשנים האחרונות. זוכרים את הסרט ״שירלי ולנטיין״?, עם האישה שפתאום, באמ־ צע החיים, מגלה את השעמום שבמונוגמיה ואת
הדיבור הסתמי שלה אל הקיר המתיימר להיות לה בעל? איך היא אורזת את חפציה וטסה ליוון? איך היא מגלה שם את עצמה, מתאהבת, אוכלת ומשתכרת? מסתבר ששירלי לא לבד, עוד ועוד גברים ונשים טסים לבדם, כשאין איש במושב שלידם במטוס.
אני בחרתי יעד קרוב. המון טסים למזרח הרחוק, לאירופה, אפילו למדינות ערביות. רק לבד נוכל לגלות את עצמנו באמת, לחשוב, להניח קצת לדיבור, ולתת לשקט לעשות סדר בראש.
רק לבד נוכל להכיר אנשים חדשים כמו שאנחנו באמת, בלי שנצטרך להרשים את זה שעומד על ידינו.
זה כמו ללכת עירומים בארץ זרה עם המון בגדים. יש לכם חמישה ימי חופשה? בבקשה. לכו בכל יום להופעה אחרת, לכו לאיבוד ברחובות, תטעמו מאכלים לאומיים, שתו צ׳ייסר או קפה עם בעל המקום, ספגו את סיפור חייו אליכם, עמדו על גדותיו של איזה נהר ומלאו עצמכם באנרגיה.
כן, אני יודעת, קל לדבר, במיוחד לבחורה רווקה בלי אף מחויבות. אבל די עם הבולשיט. כמה כבר נחיה? די עם הפחד ועם טרדות היומיום, אחר כך תתמודדו עם ההשלכות, אין דבר שלא מגיע לכם. אם לא טוב, אם קצת כואב, סעו!
עוד מעט אהיה ביוון, ומאוד יכול להיות שאשתעמם כבר ביום השני, שכל המשנה המלכותית שאני פורשת פה לפניכם תתברר כשעמום אחד גדול, שאולי קצו ימי הלבד ואני כבר לא מאתגרת את עצמי כל כך. ואולי לא,
אולי זו המתנה הכי גדולה שאתן לעצמי השנה.
עוד מעט אהיה ביוון, ואדע.
בשבוע הבא, אעדכן.
יאסו!
***
פעם באו לסבתא הדמעות לעיניים.
אז חתכתי חתיכה מנייר הטואלט ושאלתי ״מה יש, סבתא? מה קרה?״.
היא לקחה את הנייר, ניגבה דמעותיה ואמרה ״זה שום דבר, יא איבני. אולי אבק״.
לא האמנתי לה.
רצתי אל הארון, הוצאתי את השמלה הפרחונית שקניתי לה מהשוק של נתניה ואמרתי ״יש על זה עוד אטיקט! יאללה תלבשי, סבתא, הולכים״. שעה אחר כך, החזקתי לסבתא ביד
והרגשתי איך קור צמידי הזהב שהיו על ידיה מלטף את ידי. מה לא קניתי לה?
פיצוחים, ממתקים, בשר מהמקום שמוכר למהדרין,
ואפילו תבלין מיוחד שהיא חיפשה. כשבא החושך,
שמה השקיות בידי ואמרה ״עכשיו לך לאמא, אני עוד מעט באה״. סבתא אף פעם לא הייתה לבד. כבר בגיל 13 עשה אותה סבא לאשתו ושם לה ילדים בבטן. עד היום מתביישת לצאת לבדה מהבית. אז כשבאות לה הדמעות לעיניים, אני יוצא איתה, כאילו אני שומר ראשה.
לוקח אותה לשוק, מפנק אותה ליד כל חברותיה מהשכונה, וכשבא החושך משאיר אותה, להשלים את הלבד שמעולם לא היה לה. ♦