״יש! נגמר. אז אני יכולה סוף-סוף לכתוב על נושאים אחרים?״, שאלתי את העורך אחרי חודשים של מאבק פנימי שכרוך בכתיבה על פוליטיקה מבלי להסגיר את הפוליטיקה הפנימית שלי. ״מובן שלא!״, הוא ענה, ״שום דבר לא נגמר, והמוסף יוצא בסוף השבוע שאחרי הבחירות״, ובכך גזר עלי להתמודד עם הפחד הגדול שלי: היום שאחרי.



אני לא באמת מפחדת מהממשלה שתקום משתי סיבות: הראשונה - נכון לרגע כתיבת שורות אלה עוד לא התפרסמה ולו תוצאת מדגם אחד, כי עוד לא נפתחה אפילו קלפי אחת, מכאן שאין לי אפילו מושג קלוש מי ירכיב את הממשלה, ואין לי אפילו היכולת לנחש מי יישב בה ובאיזה תפקיד. השנייה - אני לא פחדנית אלא אם כן מדובר בחתולים שקופצים עלי בחושך מהפחים, עם זה אני לא מסוגלת להתמודד.

החשש שלי מהיום שאחרי מגיע ממקום אחר לגמרי. הבחירות הן קצת כמו טיולים מתוכננים לחו״ל שבהם אתה למעשה נופש מרגע קניית הכרטיס ובפועל המסע עצמו כל כך מהיר שיש להכריז על סופו כבר בכניסה לדיוטי פרי בנתב״ג. ברגע שהגעת לביקורת הגבולות בדרך החוצה מהמדינה, הטיול יעוף ואתה תמצא את עצמך בדיכאון פוסט- תיירותי תוך שנייה וחצי.

כך גם הבחירות: זה היה תהליך קצת מתיש ועכשיו נשארנו עם ההבטחות, האנטי-קליימקס המושלם. הפעם, אמרנו לעצמנו, אנחנו לא נשכח את מה שאמרו לנו לפני שהלכנו לקלפי כדי שבפעם הבאה נדע לבוא חשבון עם מי שהבטיח ולא קיים, מול מי שהצהיר והתפשר. ובכל זאת, אנחנו הרי כבר לא ילדים, אנחנו יודעים שיש הרכבות קואליציה ויש פשרות תקציביות ויש מטרות-על שיש לפעול לטובתן לפני שממלאים את משאלות לבנו.

אם לומר את האמת העצובה: אנחנו כבר לא כל כך רגילים לכך שפוליטיקאים ממלאים את משאלות לבנו. אנחנו מראש לוקחים שישים אחוז ממה שמספרים לנו שיהיה אחרי הבחירות ומתעלמים כדי לא להתאכזב מדי. אז אנחנו הופכים להיות אריות ים. חיה חמודה בסך הכל, לא מדיפה ריח מאוד טוב אבל אני עדיין מרגישה בנוח להשוות את עצמי אליה. אריה הים מתעסק בשלו, מנסה להשיג לעצמו את האוכל שהוא זקוק לו, מקווה שלא להגיע לעימותים עם אויבים שמבקשים לאכול אותו ומשתדל ליהנות ככל האפשר מאור השמש. אז הנה חזרנו להיות כאריות ים שמתחרדנים על איזה סלע ומקווים שהגל שיבוא לא יכה בנו חזק מדי ויפר את השלווה. לא רוצה להיות אריה ים, רוצה להיות לביאה. רוצה שיהיה אכפת לי כל השנה ממה שמחליטים עבורי.
העניין הוא שהיום גם קל במיוחד להתעניין. כבר לא צריך להיטלטל לארכיונים של בית אריאלה, לשלוף משם עיתון בתקווה שאנחנו זוכרים את התאריך פחות או יותר ולבדוק מה הבטיחו ומה נעשה. כבודה של החוויה בספרייה העירונית מונח במקומה, אבל היום הכל מוגש לנו בקלות פלוס ״צילחות״ המנה. היום ישנם עמית סגל ונדב פרי שזוכרים יותר טוב מהאינטרנט מה כל פוליטיקאי אמר באיזה ראיון, ישנו מאסטר גוגל שמאפשר לנו גישה מהירה למידע ויותר מכל - יש לנו רשתות חברתיות שנותנות לנו פלטפורמה לקשר בלתי אמצעי עם הנבחרים עצמם.

אם הם מרשים לעצמם לכתוב לנו הודעות אישיות בפייסבוק ובטוויטר, שלא לדבר על הודעות בסלולר בתדירות בלתי נסבלת בחודשים האחרונים, גם אנחנו יכולים לפנות אליהם בשאלות באופן ישיר, לא? גם אנחנו יכולים לשאול אותם מה קורה עם הצעת החוק ההיא שהם הציבו כתנאי לכניסה לממשלה? זכותנו ללחוץ עליהם כשאנחנו מגלים שהם עומדים להצביע בניגוד לצו מצפונם ובניגוד למנדט שנתנו להם, בהצעות חוק שלא תואמות את השקפת עולמנו המשותפת. נגמרו הימים שבהם שומעים רק את מי שמתלהם באנונימיות השמורה לטוקבקים - יחי העידן שבו אני יכולה לעמוד על עקרונותי בפנים גלויות מול מי שבחרתי בו ומייצג אותי בבית המחוקקים! אין כמו פאתוס של אחרי בחירות.
לא יודעת מי נבחר, אני רק מקווה שלא נצטרך לעבור את כל העניין הזה שוב בקרוב. ממש כמו ״טיסת השוקולד״ ו״טיסת השוקולד מכה שנית״, הסלפי שלנו בבחירות האלה לא היה מחמיא. מיוני 2014 אנחנו גסים אחד לשני, אלימים אחד כלפי השני, מדירים אחד את השני, קוראים אחד לשני בשמות ורבים על מי יהודי יותר ומי ציוני יותר ומי ישראלי יותר. זהו! האנשים כבר נבחרו. אפשר עכשיו, כמו במשפחה מתוקנת, להעמיד פנים שאנחנו מחבבים זה את זה ולחזור לריב על כדורגל ועל פרסום ספוילרים של ״משחקי הכס״ באינטרנט?

אני מתגעגעת לוויכוחים האידיאולוגיים באמת על התואר ״הסביח המקורי״ ו״מה קשה יותר בקיץ - החום או הלחות?״. תנו לי שעמום, החזירו את חוש ההומור שאבד למדינה הזאת בחצי השנה האחרונה, אפשרו שוב לתינוקות לשוטט ברחובות מבלי שאיזה מתמודד יכפה עליהם נשיקה. מיצינו. תעירו אותנו כשאתם מרכיבים ממשלה ויכולים להוכיח לנו שהיא תשרוד ארבע שנים ואפילו תזיז כאן מהלכים, מתאים? ♦