הסכם המסגרת שעליו הסכימו המעצמות ואיראן בשבוע שעבר בלוזאן מביא לידי ביטוי את התפיסה הרווחת היום בעולם המערבי, בהובלת נשיא ארה״ב ברק אובמה ומדינות אירופה. מדיניות זו דוגלת בפתרון בעיות בדרכים דיפלומטיות וכלכליות והשארת השימוש בכוח כמוצא אחרון.
על אף חילוקי הדעות שנותרו, שני הצדדים יצאו כשמרבית תאוותם בידם. המעצמות מרגישות שהצליחו, לפחות בשלב זה, לדחות את תוכנית הגרעין האיראנית, ואילו האיראנים חשים כי הצליחו לשמר את עצמאותם הגרעינית, וההישג החשוב ביותר מבחינתם יהיה הסרת הסנקציות הכלכליות, שתבטיח את התפתחותה הכלכלית של ארצם ותאפשר את ייצוב החברה ושלטון האייתוללות.
החשש הישראלי המוצדק הוא מהפער שבין הדיפלומטים המערבים - שמאמינים כי לאחר חתימת ההסכם יעמדו האיראנים בדיברתם, יממשו את ההסכם במלואו ויאפשרו פיקוח חודרני של הסוכנות לאנרגיה אטומית כך שהעולם ידע אם הם אכן ממלאים אחר ההסכם - לבין האיראנים, הנתפסים כלא אמינים. החשש הגדול ביותר של ישראל ושל שאר מדינות האזור: סעודיה, מצרים, טורקיה ומדינות המפרץ - הוא מחתרנותם של האיראנים והמשך התפשטותם לעוד מדינות באזור, מעבר ללבנון, סוריה ותימן, ולהמשך תמיכתם בטרור. הסרת הסנקציות וצמיחה כלכלית באיראן יותירו בידיה די כסף כדי להמשיך ולהתפשט לעוד מדינות במזרח התיכון.
האיראנים ידועים מאז ומתמיד בחוסר אמינות וביכולתם לשקר במצח נחושה, גם כאשר נתפסו בקלקלתם. בשנת 2002, באירוע תפיסת ספינת הנשק ״קארין איי" שיועדה להגיע לחופי עזה, היה ברור לכל כי משמרות המהפכה האיראניות הן שסיפקו את אמצעי הלחימה ואת מיכלי הציפה שלתוכם הוכנסו. האיראנים גם שייפו ומחקו את כל המספרים הסידוריים של אמצעי הלחימה שהוברחו, כדי שלא יתאפשר בירור מהיכן הגיעו. על אף שהיו הוכחות חד־משמעיות אשר למוצאו של אמצעי הלחימה, יצאו האיראנים בלא פגע.
באוניות הנשק ״פראנקופ״ (2009) ו״ויקטוריה״ (2011), שנתפסו אף הן, האיראנים היו פחות זהירים ושכחו לטשטש את סימני הזיהוי של משמרות המהפכה האיראניות. בכל המקרים הללו שיקרו האיראנים במצח נחושה וטענו, למרות ההוכחות הרבות, כי אין להם יד ורגל במעשה.
הברחות הנשק האיראניות במזרח התיכון נמשכות כל העת: כך אל החות׳ים בתימן, כמו גם הברחת נשק לסודן ומשם ביבשה אל סיני, דרך המנהרות לרצועת עזה. האיראנים בוחשים בסוריה, בעיראק, בלבנון ובתימן, ואף מניידים כוחות נאמנים להם כגון חיזבאללה מזירה לזירה.
חתרנותם של האיראנים וחוסר אמינותם מטילים צל כבד על היכולת של העולם המערבי לפקח על מערך הגרעין שלהם. יתרה מכך, חתימה על ההסכם המתגבש תיתן לאיראן תעודת הכשר להמשיך ולבחוש באזורנו ולסכן את היציבות בו.
אף שאינו מקובל על ישראל, דפוס הפעולה הדיפלומטי של מדינות המערב מחייב אותה, בצד מוכנות צבאית, להתחבר למהלך הזה. מדינת ישראל חייבת עתה, למרות החיכוכים עם ארה״ב, לנסות ולהשפיע על ההסכם המתגבש. עלינו להוביל קו המבקש להכיל בהסכם (מעבר לנושא הגרעין עצמו) הגבלות ופיקוח על העברות נשק של איראן לגורמי טרור באזור, הפסקת החתרנות והנהגת מנגנוני ענישה בדמות סנקציות חריפות אם לא תעמוד בהסכמים אלה.
שיתוף פעולה אזורי, יחד עם המעצמות, שלישראל יהיה בו חלק ושיבוסס על חילופי מידע מודיעיני, יוכל לצמצם משמעותית את חתרנותה של איראן ועשוי לייצב את את האזור ולתרום לביטחונה של ישראל.