"איפה אתם בסדר?" הייתה השאלה הפופולרית בשבועות האחרונים. כשהייתי צעיר יכולתם לשמוע ממני תשובות מקוריות לשאלה זו: "אני בבית אבות״, "נוסע לבסיס צה״ל״, "אני טס לאוקראינה״ - ככה זה כשאתה חב״דניק.
במהלך השנים אגרתי אוסף לא מבוטל של חוויות מלילות אלו, אבל הסדר הזכור לי מכל היה זה שערכתי באחד מבתי הכלא בדרום. שבועות לפני החג גייס אותי רב בית הסוהר למשימה החשובה, וככל שקרב החג גברו חששותי. אלא שאלו התבדו, וליל הסדר התנהל בצורה מופתית, ממש "כהלכתו״ (טוב, חוץ מאשר לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. הנוכחים דווקא ציפו לכך מאוד, אבל מסיבות טכניות נאלצנו לדלג על המנהג היפה). דווקא הלילה הזה לימד אותי מסר חשוב שמלווה אותי עד היום.
בחג הפסח, זמן חירותנו, אנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות. אבל גם לפני שירדנו למצרים היינו בני חורין, אז מה השמחה הגדולה? והרי לאורך ההיסטוריה העגומה שלנו השתעבדנו עוד פעמים רבות, אז מדוע לחגוג את היציאה ממצרים?
התשובה לשאלות אלו התחוורה לי באותו ליל סדר מרומם בחדר האוכל של בית הסוהר, כשהתבוננתי באסירים המשולהבים, שקראו את ההגדה בהתלהבות ובשמחה וחגגו כבני חורין. מתברר שמי שהוא בן חורין באמת נשאר כזה בכל מצב, גם כשהוא משועבד ונתון למגבלות שונות. חירות אמיתית איננה תוצאה של נסיבות סביבתיות. חירות אמיתית נובעת ממצב נפשי-רוחני, וכיוון שכך, היא נצחית ובלתי ניתנת לשינוי.
זו החירות שלה זכינו ביציאת מצרים ושאותה אנו חוגגים עד היום, החירות שאפשרה לנו לשמור על זהותנו הרוחנית גם תחת השעבודים הקשים ביותר, כיוון שאז הפכנו לעם, הפכנו להיות עבדי ה', ובכך הפכנו לבני חורין בהגדרה. במהות.
הכותב הוא שליח חב"ד בשכונות הצפון החדש ת"א ורב קהילת בית הכנסת סי אנד סאן.