הרגע שהרחובות לפני פסח מתקשטים בדגלים אני מחכה לשבוע הזה. משהו בממלכתיות, בסמליות ובבועה שבה חייתי עד לפני כמה שנים הפכו אותו לשבוע הכי מרגש בשנה. עכשיו השבוע הזה כבר מעלה בי תחושות אחרות לגמרי.
אפילו הזמן הזה כבר לא מצליח לאחד אותנו. צפירת הזיכרון של יום השואה כבר הרבה זמן לא מחייבת את מי שהשואה שלהם לא מוזכרת או שאינו מתחבר לשישה מיליון יהודים אירופים שמייצגים את כל מי שעשה להם עוול במדינה הזאת. חללי צה״ל הם לא סמל מספיק מכובד למי שאינם מאמינים שהם חייבים בכלל משהו למדינה הזאת ועצם קיומה הוא חטא גדול איום ונורא. ביום העצמאות מונפים דגלים של פלסטין כדי להזכיר את הנכבה או לחלופין דגלים של ארה״ב, אלוהים יודע למה. אם זו לא כוס התה שלכם, אתם תמיד יכולים לריב עם צמחונים על חגיגות המנגלים.
רק לפני שבוע וחצי הצלחנו לריב אפילו על אכילת חמץ במקום להתאחד סביב התלונות על החופשה הארוכה מדי של הילדים מבתי הספר או המחאות הרגילות על המשפחות שלנו אחרי השהות האינטנסיבית איתן. מצחיק, מסעדות שמכרו שרצים ולצדם מצות לא הפריעו לאנשים כמו מקומות שהציעו ג׳בטה לצד החביתה. למה שמשהו מהדברים האלה יפריע למישהו אלא אם כן מכריחים אותו לאכול? אנחנו עם משונה.
אנחנו שונים מאוד זה מזה, חשבתי שאלה היו הבחירות שהדגישו את זה אבל זה לא נכון. תמיד היינו שונים אחד מהשני, זה ״הקטע שלנו״. אנחנו נראים שונה, מדברים שונה בשפה ובמבטא ובתנועות הידיים, אנחנו אוהבים דברים אחרים, ויש לנו היסטוריה שונה אף על פי שאנחנו אותו עם. היום קוראים לזה שבטים, פעם קראו לזה עדות, אפשר להגיד שאין צורך לקרוא לזה - זה בא לבד. ברגע שאתה מנסה להעביר נושא שיחה, יקראו לך גזען או חשוך. אני עושה את זה פשוט כי אני לא מרגישה צורך לריב.
שלושה דברים מרכזיים איחדו אותנו בעבר: אויב משותף ומיידי, חגים וניצחונות ספורטיביים. היום אנחנו אויבים אחד של השני, את החגים אנחנו חוגגים באופנים שונים, דבר שנותן לנו עוד סיבה לשנוא, ולגבי הניצחונות הספורטיביים - נו, אי אפשר לבנות על זה בתדירות הנחוצה.
לא בדקתי את העניין מחקרית, אבל נראה לי שאנשים פה יותר מקומטים מבעבר. אנחנו מבלים יותר זמן בכיווץ הגבות ובלבישת הפנים הכעוסות־ממורמרות שלנו, ואם מוסיפים לזה את השמש הקופחת כאן, מקבלים נזק בלתי סביר לעור הפנים שלנו.
שנים התעצבנתי כששמעתי שיש מי שבוחר לא לעמוד בצפירה, שלא לדבר על מי שמבקש להצטלם כשהוא הולך או קופץ או רץ כשכולם מתייחדים עם הנופלים. השנה שיניתי את דעתי - אי אפשר לחייב את מי שלא רוצה לעמוד בצפירה לכבד את מי שהלכו, כמו שאי אפשר לאסור על אנשים לאכול כריך נקניק וגבינה ברחוב ביום כיפור. אי אפשר להכריח את כולם להצביע למפלגה שאנחנו מאמי־ נים בצדקת דרכה, ואי אפשר למנוע מאנשים לאכול עמבה בימי קיץ חמים. זה מרגיז, אבל פשוט אי אפשר. מה שנשאר לנו הוא לקוות שעדיין נותרה בנו השאיפה להישאר בני אדם זה כלפי זה. זו הסיבה לכך שאנחנו מצביעים מאחורי פרגוד, אוכלים בין קירות ביתנו או בין קירות מסעדתנו מה שאסור לאחרים בחוץ. זו הסיבה לכך שאם אנחנו לא מתחברים לצפירה ולמה שהיא מייצגת אנחנו יכולים למצוא פינה שקטה בצד לעסוק בעניינינו במקום לחפש תשומת לב במקומות מרכזיים. מאותה הסיבה גם אפשר לראות סרטים בבית ביום כיפור אבל לא לארגן הקרנות בכיכר השכונתית.
וזו גם סיבה טובה להפסיק להיעלב. אם אנשים רוצים לאכול חמץ בפסח - זה עניין שלהם, אין סיבה לקחת את זה אישית. אם הם תוקעים לכם את זה מול העיניים זה לא משום שהם חילונים־שמאלנים־פוסט־ציונים כמו שמנסים למכור לכם, זה משום שהם בהמות. לא כל מי שרוצה תחבורה ציבורית בשבת רוצה אותה כדי להראות מה זה לדתיים, כמו שלא כל מי שמציע לנו לעשות קידוש בארוחת שישי שואף לחזרה המונית בתשובה ולביאת המשיח. לא כל אחד שלא חושב כמוני צריך ללכת לעזה משום שהוא ב״דעת מיעוט״. אולי כן, אני כבר לא יודעת מה אני חושבת כשאני מוצפת במדמנה של הרשתות החברתיות.
אף אחד כאן לא אורח, כמו שאף אחד פה לא יכול להכתיר את עצמו כבעל בית. השבוע הזה הוא הזדמנות מצוינת להיזכר בזה. קל לשכוח כשהדיון מתלהט שמי שנמצא פה בחר באפשרות הזאת על פני אחרות, ומי שחושב שמקומות אחרים עדיפים, ככל הנראה יסנן את עצמו מפה כבר מתישהו. אם אנחנו מקבלים את ההנחה הבסיסית הזאת, אולי כדאי שנזהה מחדש את שותפות הגורל שלנו, את המכנה המשותף שלנו שבדרך כלל כולל טיולים בבניאס עם חצי מהבית בתיק, זעם בלתי נשלט במהלך חיפושי חניה בערים הגדולות וחיבה עזה מדי לבמבה. תמיד אפשר למצוא משהו, רק צריך לרצות.