סיפורים מהזבל: על התייעלות, חיסכון ואוכל טוב שהולך לפח

לפי הנתונים, בעוד שבסביון משליכים לפח מדי יום 7.6 קילו אשפה לנפש ובכפר שמריהו עומד המספר על 6.2 קילו לאדם; בתל אביב הממוצע לנפש הוא 2.7 קילו וכסיפה רק חצי קילוגרם. הממוצע הארצי עומד על 1.7 קילו פסולת לנפש ביום אחד. זהו, אם תרצו, התוצר הלאומי הזיבלי שלנו ביום עצמאותנו ה-67. 
 

במשך דקות ארוכות תהיתי מה לעזאזל זורקים שם, בסביון ובכפר שמריהו? כמה זורקים במאה שערים ובלהבות חביבה, הקיבוץ שלי? ובכלל, מה זה זבל, האם הוא כולל עיתונים ובקבוקים, ואולי גם מכונות כביסה ישנות? התהיות הללו גרמו לי להיזכר בכמה "סיפורים מהזבל".   
 

ברגע שמשקל גופי עלה על משקלו של הפח המלא, נחשבתי בוגר דיי להוריד את הזבל. גרנו בשכונת יד אליהו בתל אביב בקומה הרביעית. הייתי לוקח את הפח, שהיה עשוי מתכת, שופך את האשפה ואת העיתון שריפד את תחתיתו ונשאר לשחק בחצר. לא יודע כמה קילוגרם יצרנו אז, אבל היינו חזקים במיחזור. קליפות הדרים הפכו לריבה, כסאות ישנים לפסלי עץ ובגדים ישנים עברו לקרובים. רק עם קופסאות סיגריות "רויאל" שעישן אבא, לא היה מה לעשות.

שנים אחר כך, ואני מש"ק מודיעין בן 19 בבסיס חיל האוויר בבקעת הירח (עציון), שהוחזר למצרים יחד עם העץ ששתלתי שם. הוצבתי לתורנות במטבח והופקדתי, ביחד עם ידידי רן, על משימה סודית לקראת פסח.
 

נלקחנו בחשאי אל המקרר החלבי המרכזי. מפקד המטבח הצביע על שלושה מדפים ענקיים. על כך מדף ניצבו עשרות ארגזים ובכל ארגז נחו שמונה בלוקים של גבינה צהובה. כולם הוכרזו כ"חמץ". המפקד הורה לנו לחתוך כל בלוק לחתיכות קטנות ולהשליך לאשפה. שאלנו בעדינות למה לא לשמור את הגבינה עד לאחר החג, ונענינו שיש פקודה ממטה חיל האוויר שלא לשמור חמץ. שאלנו למה לא לזרוק את הבלוק בשלמותו, ועל כך השיב האחראי שעלה חשש שנגדים שמשרתים בבסיס ייקחו את "הסחורה" לביתם. 
 

וכך, במשך יום או יומיים, על הרמפה של המטבח אל מול צפרדע זבל שהביא הרס"ר, ישבנו רן ואני וטיפלנו בכל בלוק ובלוק: מוציאים ארגז, מקלפים את השעם האדום שעוטף את הבלוק ובאמצעות סכין חדה פוצעים ומתעללים בבלוק ומשליכים את שרידיו למיכל הגדול. לא יודע כמה קילו של גבינה היו שם, אבל אני מודה שבמקרה הזה הייתי "ראש קטן".
 

בוקר אחד חדר האוכל בקיבוץ היה למרקחה. מתברר שהווטרינרים של מועצת הלול ושל המשחטה האזורית, פסלו לשחיטה ושיווק את כל להקת העופות בלול שלנו בשל מגפה מסוג "ניוקאסל". חלק מאיתנו דווקא שמחו, היו אלה החברים (כמוני) שלא אהבו את משלוחי העופות הליליים, שבהם הועמסו העופות באופן ידני למשאית לאחר מרדף בכלובים. 
 

אבל האיש הכי שמח שראיתי היה הממונה על ניהול המשק, האקונום מישקו. ההחלטה שעשרות אלפי העופות לא ילכו לזבל התקבלה בדיון סודי, והמבצע הוכן ונוהל כמו בצבא. לאורך כל הדרך, מהלולים אל חדר האוכל והמטבח, הוצבו שולחנות מתקפלים וקו הייצור עבד ללא הפסקה: מישהו תופס תרנגולת, השני הורג, השלישי מוריד את הראש, אחר כך מפרקים, מחלקים, פורסים שניצלים, אורזים בניילונים ומעבירים לקירור ולהקפאה. 

הלהקה הפכה לאספקת עוף שנתית. צילום: עבד רחים כתיב 

המבצע נשמר בסוד - בעיקר כדי שלא לפגוע בפיצוי הכספי - אבל החשוב הוא שלא השפענו על סטטיסטיקת הזבל הלאומית. מה שכן, כמעט שנה אכלנו רק עופות: צלויים, מטוגנים, אפויים, ממולאים, על הגריל ובאידוי במים לטובת השומרים על המשקל, והתבדחנו שאנחנו עתידיים להצמיח נוצות ואולי גם כנפיים.

כשהתמניתי למפקד גלי צה"ל, ביקשתי מקצינת הארגון לקחת אותי לביקור אצל ז'אן קלוד במטבח (כל מפקד שמנמן נוהג כך). הימים היו טרום ההפרטה, והמטבח נוהל על ידי צה"ל כשהמנות העיקריות הגיעו מהקריה. 
 

מדי יום היו מוזרמות לפח עשרות מנות. דרשתי מהטבח להגיש את השניצל או הנקניקיות שנשארו מהצהריים בארוחת הערב, ואמרו שהפקודה קובעת שבערב אוכלים רק חלבי. ניסיתי לשנות, אבל זה לא הלך. ביקשתי שיניחו במקרר ויחממו שוב למחרת, אבל פגשתי את הפקודה המטכ"לית שקבעה שיש להשמיד את כל המנות בסוף היום.
 

יחד עם צורי רוקח רקמתי מזימה שמדי יום תעביר גלי צה"ל את יתרת המזון למוסד יפואי נזקק סמוך. אבל אז הגיעה האזהרה: חל איסור להעביר מזון לגורמים אזרחיים, ואם כך אנהג אהיה חשוף לתביעות. ביקשתי מהמטבח להזמין פחות אוכל, וחיכיתי שנתיים עד שסגן שר הביטחון החדש, וייצמן שירי, ביחד עם סגן הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, הגדירו נהלי העברה של עודפי מזון לכחמישים עמותות, במקום לשדרג את סטטיסטיקת הזבל הלאומית. 
 

שנים אחר כך, כדובר צה"ל שמחויב בפקודה להגיע ליום הספורט השנתי של המטכ"ל בוינגייט, מצאתי את עצמי נערך מקצועית לשני נושאים. לא, לא כדורגל או קפיצה לגובה. הנושא הראשון היה הפקק האדיר שייגרמו מאות כלי רכב צבאיים באזור נתניה, והדבר השני היה מניעת או הסתרת ערימות המזון שיושלכו אל פחי האשפה במזבלה של מכון וינגייט. 
 

כל מפקד דואג לפנק את חיילו בימי הספורט בכמויות של אוכל: החל מסנדוויצ'ים, פירות וירקות, וכלה בשניצלים, עופות ובשר. החשש הכבד היה שאחד הקצינים יעביר תצלומים של עודפי המזון לכלי תקשורת. אבל כל הניסיונות לוודא מראש שלא יהיה עודף מזון עלו בתוהו. 
 

הנתונים הלאומיים של הזבל לא כוללים את צה"ל, אבל אין ספק שמאז הפרטת ענף המזון יש שם מאמץ גדול לחסוך ולהתייעל. 

מאז שהפריטו את הקיבוץ וסגרו את חדר האוכל והמטבח, הגדלנו את הבית. אנחנו מחזיקים שני מקררים ומזווה יהודי עשיר, שנשען על לקחי השואה, על תקנות המשק לשעת חירום ועל תרבות עדות המזרח. 
 

אבל הילדים שלנו שייכים לדור אחר. הם יותר מודעים וסקרנים, רוצים לאכול טרי ובריא והפח הוא אופציה סבירה עבורם. אני מודה שבשנה האחרונה אנחנו קונים פחות. בערך 15% פחות. שמעתי שאני לא לבד. הפתרון המסתמן בשוק המזון הוא מעבר לאריזות קטנות יותר ולמחיר נמוך יותר. יקראו לזה "התאמת המוצר לדרישות השוק". למשל, פחית טונה קטנה שמפסיקה לסנדוויץ' או לסלט, מבלי להותיר את השארית שמוצאת דרכה לפח אחרי יום.

2. השבוע השתתפתי בערב זיכרון והתרמה ל"קרן ליאור", על שמו של סמ"ר ליאור וישנסקי ז"ל, שנפל בקרב רפיח לפני 11 שנים. אביו, השחקן שלמה וישנסקי ואמו אסנת, ביחד עם חברים טובים ועם הנהלת הקאמרי ובעידוד צה"ל, יזמו את הקרן שמביאה את התיאטרון והיצירה הישראלית אל בסיסי צה"ל, ואת החיילים במסגרת תרבות יום א', להצגות בקאמרי. זהו מפעל הנצחה תמים ואיכותי שפועל בהקשר לדמותו של ליאור ולסביבה שבה הוא גדל. 

רגע אחרי יום העצמאות ויום הזיכרון, אנחנו מצווים לזכור בזכות מי משגשגת התרבות בארץ, והמחיר קשה מנשוא.

3.בשבוע שעבר כתבתי על היוזמות של האלוף (מיל') אלעזר שטרן בעניין מורשת השואה בצה"ל. שטרן תיקן אותי שאת מבצע "פרח לניצול" יזם תא"ל (מיל') אילן הררי, קצין חינוך ראשי לשעבר. שטרן, כראש אכ"א, רק אישר ותמך ביוזמה. חשוב שתדעו גם אתם.