שלושת הימים לפני.
שלושה ימים לפני שקיבלו בני ישראל את התורה, ציווה עליהם משה סוג של התנקות.
דרש מהם לכבס את שמלותיהם, לא לקיים יחסי אישות, להתנקות עד קצות ציפורניהם ולהתנהג בחמלה ובאצילות איש כלפי רעהו.
שלושה ימים לפני שאני ואתה נכנסנו תחת חופה לבנה עם פרחי יסמין, שעלו לנו כמו דונם בשדה, ביקשתי שנפסיק להיפגש. רציתי להכין עצמי בשבילך, להתנקות, לצפות לך ולראות אותך שוב, רק במעמד החופה, מצפה לי כשעיניך זוהרות ולבך כמה.
תחילה צחקת. ״ממתי את כזו דתייה?״, שאלת.
״אני לא דתייה, זה נראה לי דבר יפה לעשות״, עניתי.
לא התווכחת איתי, בכלל, אתה לא אדם שמתווכח. במקום זה, אתה זורק הערות ציניות, כמעט עוקצניות, שיבהירו את דעתך בצורה הכי טובה שאפשר. למען האמת, אני חושבת שבהתחלה בזה התאהבתי.
שלושה ימים הפרידו ביני לבינך, לבין דודות עם תסרוקת, איפור וריח חזק של בושם אנג׳ל; ביני לבין הטבעת שתענוד לי על האצבע; לבין הדי־ג׳יי שיודע לשים גם מזרחית, אבל גם שנות ה־80, ולהגיד ״בואו נחזיק כוס ביד ימין ונקבל את החתן והכלה״, ביני לבין הכתובה המנצנצת שנאחוז אל מול הצלם העייף, ביני לבין האמהות המתרגשות והמעטפות המחכות.
על אס-אם-אסים לא ויתרתי. כל בוקר בשלושת הימים האלו סימסתי לך כמה שאני מתגעגעת, כמה שאני מחכה לך. אתה בתגובה שלחת לי אייקונים מלאי לבבות. ״עוד קצת, יפה שלי״, כתבת.
תהיתי לעצמי מה אתה עושה, עם מי אתה, והאם גם אתה מתגעגע. ואז חשבתי שיהיה לי אותך כל החיים, אז המשכתי בשלי.
ביום הראשון התלבשתי די צנוע ונסעתי לירושלים היפה. באוטובוס בירך אותי הנהג לשלום. ״נוסעת ירו-שלימה?״, שאל.
״כן״, עניתי ולקחתי את העודף. ״יופי, צריך שם נשים יפות״, ענה.
צחקתי ובירכתי אותו ביום טוב. זקנה אחת הנידה את ראשה בחוסר רצון, ובמבטה כמו אומרת לנהג ״פושטק״. חייכתי גם אליה.
בין כותלי עיר דוד עמדו תיירים והצטלמו. רציתי שתהיה איתי פה, שתראה איך על אף הקריירה הענפה שלי, ההוללות המוגזמת (הדייט הראשון שלי ושלך הסתיים רק בבוקר למחרת, זוכר?) וההומור השחור, אני יודעת להיות גם אחרת. רציתי שתראה את השמלה הצהובה שלבשתי עכשיו, כמה היא לא חושפנית, איך שוליה נוגעים ברצפה וכתפיותיה אינן נופלות. רציתי שתאחז בידי ותעבור איתי בין הסמטאות עד לכותל. ובכותל, רציתי שנתפצל, שתגיד לי שאתה הולך להתפלל עלי, עלינו ועל הילדים שעוד יבואו.
אבל הפעם הייתי לבדי, אז קניתי לי ברד בטעם פטל ונכנסתי אל הסמטאות, לכיוון הכותל. לא נוחה הרצפה שעליה דורכים עד הכותל, אבניה מחליקות ולא נעימות להליכה. לפעמים הסמטה נחצית לשניים ואינך יודע לאן ללכת. תהיתי לעצמי בכמה לבטים עוד אעמוד בחיים, ואם תבוא ותושיע אותי מהם. אם תדע להוליך אותי אל הצד הנכון. הימרתי ימינה, פניתי, וכן, מסתבר שזו הייתה הדרך. אולי לא אצטרך את עזרתך, לא בכל.
הכותל המערבי הביט בי. ״בואי, ילדתי״, שמעתי אותו לוחש. לקחתי סידור אחד מהארון העומד בפתח, לא ידעתי אם זה הסידור הנכון, ומה זה משנה בעצם? ממילא לא התכוונתי לפתוח אותו והתחלתי מתקדמת אל עברו של הכותל. אישה זקנה ליטפה אבניו ובכתה. ״עזור לי״, רעד קולה ודמעותיה כיסו את פניה ופני הכותל. ״רפא אותי״, לחשה, ״יש לי ילדים״.
אישה אחרת נשקה לאבנים, עצמה עיניה ובירכה תפילה חרישית. בירכתי גם אני, אותי ואותך ואותנו כזוג. נזכרתי בלילה ההוא, כשסיפרתי לך הכל - על עברי, על ילדותי, על הטוב ועל הרע. נזכרתי איך נשקת לירכי, וכשגילית את הצלקת עליה, שאלת ״מי עשה לך?״.
״העץ בגינה״, עניתי, ״כשהייתי בת 4 או 5״.
״אם היו חובשים לך ישר, זה לא היה נשאר״, ליטפת את הצלקת.
רציתי להגיד לך שהם היו עסוקים במריבותיהם, ובשלהם. שבכלל לא הבחינו בי, ושאם הבחינו זה היה כדי לנזוף בי על חדר מבולגן או על מבחן כושל. אבל לא אמרתי. טמנתי ראשי בכר ובכיתי, כמו האישה הבוכייה על ידי, שאותה בטח מלטף האלוהים. הוא מלטף והאמונה מוחה דמעותיה.
אותי, באותו הלילה, אתה ליטפת ואמרת ״אפילו צלקת אחת לא תהיה לך, רק זו, תזכרי״.
הדמעות יבשו באותו הלילה,
והנה עכשיו חזרו, דווקא פה, דווקא אל מול הכותל. ״תודה״, לחשתי לו וליונים הלבנות שחגו מעליו, ״תודה״, ושבתי אל ביתי.
לפני שהרב יקלוט.
ביום השני הלכתי אל הקוסמטיקאית שלי, ביקשתי ממנה לסגור את החנות רק בשבילי. כששאלה ״למה?״, עניתי לה ״אני מתחתנת!״. היא הבינה הכל.
כשהגעתי, זרקה עלי סוכריות ובירכה בערבית. ״תעשי אותי יפה", אמרתי לה.
״בטח, יא אחתי״, אמרה לי.
לא אשקר, זה כאב מאוד. לא קל להיות אישה. השעווה, החוט, הפינצטה הפדיקור, המניקור, כמו עינויים סיניים עם תוצאות טובות, אבל רציתי להיות מושקעת בשבילך.
בדמיונן של רוב הנשים, כשהן עוד קטנות ומתחילות לחטוא במחשבות אסורות, הן רואות את הפעם הראשונה שלהן אחרי החופה, כשבעלן הטרי מסיר להן את המחוך, הסיכות בשיער והביריות ובא לדעת אותן, לאט ובנועם.
זה לא ככה, לא תמיד. ידעת אותי כבר עשרות פעמים, אחרי אירועים, באמצע אירועים, תוך כדי עבודה וגם השכם בבוקר.
אבל הפעם רציתי לנסות לקרב את הטוהר כמה שאוכל. להיות נקייה מכל רבב בשבילך, כאילו אני מוכנה לך, בפעם הראשונה, בתור בעל ואישה.
סימסתי לך גם הפעם, אבל לא ענית. אולי היית עסוק, אולי עבדת.
כשהגיעה לידיים שלי ומרחה לי אותן בלק לבן, ראתה הקוסמטיקאית את הטבעת. ״זה יהלום זה, נכון?״, שאלה.
״כן, זו טבעת אירוסים״, הבטתי על הטבעת. ״הוא משקיע, אה? בחרת טוב עם מי לת׳חתן״, אמרה.
צחקתי. רציתי לספר לה איך הצעת לי להתחתן איתך בלי שמץ רומנטיקה, יום לפני ליל הסדר, כשרבנו על הנושא להורים של מי הולכים. ״מבחינתי, לא הולכים לאף ארוחה עם מנהגים פרימיטיביים ואנשים שלא יודעים לשאול״, אמרת והדלקת את הטלוויזיה. הרגשתי מגוחכת, החזקתי זר פרחים ביד ובקבוק יין. זלזלת בי. אז טרקתי את הדלת ויצאתי מהבית, לבד, לא להורים שלי ולא להורים שלך.
הלכתי לים.
שבוע אחר כך, כשלא שמעת ממני, שלחת לי טבעת יהלום, עם שליח, להורים שלי.
״אם בא לך להתחתן איתי, זה המספר״, כתבת והשארת כרטיס ביקור.
אמא שלי לא הבינה למה אני צוחקת, ולמה פתאום בוכה. חשבה שהשתגעתי. כשראתה מה במעטפה, הוציאה אוויר ואמרה ״אתם והשטויות שלכם״. הסכמתי מיד.
