לחושך וחזרה: ליאור דיין הגשים חלום והגיע לצפון קוריאה

לצערי, כשהגיע הרגע הגדול וכפות רגלי דרכו באותו פארק שעשועים שבו דרכו גם רגליו של קים ג׳ונג און, ונעמדתי מול רכבת ההרים מהתמונה שבחדר העבודה שלי, נרתעתי והחלטתי שאני מוותר על התענוג. ״זה היה מפחיד מדי״, הסברתי לאחי הקטן מאוחר יותר, אחרי שחזרתי ארצה. ״כן, ולנסוע לקוריאה הצפונית זה משהו שמביא איתו המון רוגע״, השיב לי.

 

נכון, ישנו העניין הזה של הסכנה. הנה רק בשנה האחרונה נעצרו שני תיירים מערביים באישומים משונים (האחד על כך שהכניס ספר תנ״ך והשני על התפרעות בשדה התעופה) ונשפטו לעשרות שנות עבודות פרך בכלא הצפון קוריאני. עוד לפני זה, ב־2009, התרחש המקרה שבאמת הטריד אותי, ובו שתי עיתונאיות אמריקאיות נתפסו על ידי הרשויות והואשמו בפשע החמור מכל - עיסוק בעיתונאות (וקיבלו על כך 12 שנים של עבודות פרך). ובכן, אני לא טוב בעבודות, ובטח שלא כשהן נעשות בפרך. אך בכל זאת, כפי שאני עושה תמיד, לקחתי את הסיכון ונסעתי.

 

לעומת רכבת ההרים שנראתה הרבה יותר מפחידה מקרוב מאשר בתמונה שבה קים ג׳ונג און נמצא עליה, מתקן המכוניות המתנגשות נראה לי ידידותי ונוח לעיכול. רק שלא חזיתי שיחד איתי יהיו קצינים של הצבא הצפון קוריאני, שחונכו על טהרת שנאת המערב ורק חיכו לרגע שבו אלוהים יסדר להם להיות במתקן הזה עם בחור מערבי. הקצינים התנגשו בי מכל הכיוונים, אבל אני נשארתי עם חיוך גדול על השפתיים. פשוט לא יכולתי להאמין שכל זה אמיתי, שאני סוף־סוף נמצא כאן, בפארק השעשועים החדש בפיונגיאנג, הנמצא בסמוך למקום שבו הכריז קים איל סונג לפני 67 שנים על הקמת הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה, או כפי שאנחנו במערב נוהגים לכנות אותה ״קוריאה הצפונית״. עכשיו, במקום שבו הכריז איל סונג על הקמת הרפובליקה, מוצב ציור קיר עצום באורך של 30 מטר, ובו מתועד אותו מאורע חגיגי.

 

זה היה גם המקום הראשון שבו עצרנו בבוקר של אותו יום שבו נחתנו בשדה התעופה של פיונגיאנג ונכנסנו בשערי המדינה המסוגרת ביותר בעולם. הסיבה לכך שנהוג לעצור דווקא שם, היא כי מדובר במקום אסטרטגי למדי, שממנו אתה יכול להשקיף גם על ציור הקיר וגם על שער הניצחון אדיר הממדים (60 מטרים גובהו), שנמצא במרחק של עשרות מטרים ממנו. בזמן שעמדנו שם והשקפנו על השער, הובהר לנו על ידי המדריכה שהולבשה עלינו מטעם הממשל, שבני משפחת קים ״הם לא כמו כולם, הם ירדו מהשמיים״. זה די מתיישב עם הביוגרפיה הרשמית של קים ג׳ונג איל (המנהיג הקודם, אביו של ג׳ונג און), שבה נכתב שכשהוא נולד, הופיעה בשמיים קשת בענן כפולה וכוכב חדש נולד, ושבגיל שלושה שבועות כבר החל לדבר וללכת. זה די מתיישב עם חומר הלימוד הלאומי בקוריאה הצפונית, שמדבר על כך שקים ג׳ונג און למד לנהוג ברכב בגיל 3, ושכבר בגיל 9 ניצח במרוץ יאכטות. זה גם די מתיישב עם העובדה שעל פי לוח השנה הצפון קוריאני, השנה כרגע היא לא 2015, כי אם 104. כלומר, עברו 104 שנים מאז האירוע המכונן ביותר בתולדות המדינה - לידתו של קים איל סונג, ״אבי האומה״.

 

תמיד כשאני נשאל מה גורם לי להתעניין כל כך בקוריאה הצפונית אני משיב: ״משפחת קים. זו המשפחה היחידה שהיא יותר מטורפת ממשפחת דיין״.

 

 

ישנה אפשרות אחת להיכנס בדרך האוויר לקוריאה הצפונית - באמצעות חברת התעופה הממשלתית אייר־קוריו (air koryo). כבר בעלייה למטוס אתה מרגיש שהגעת לטריטוריה צפון קוריאנית. הצי של החברה מורכב ממטוסים סובייטיים ותיקים כמו האנטונוב והטופולב, שנותנים איזה טון לניניסטי־מרקסיסטי וינטג׳י לכל חוויית הטיסה. עם הכניסה למטוס אתה מקבל לידיך עיתון צפון קוריאני, שמבעד לכל עמוד שלו ניבט אליך פרצופו של ג׳ונג און. ואז אתה מתיישב בכיסא, ועוד לפני סרטון הבטיחות, נדלקים המסכים הגדולים (לא היו במטוס שלי מסכים אישיים) ומתחילים להקרין מין מופע ביזארי למדי של נשים צפון קוריאניות, אשר לבושות במדי אחות (רק שעל כובע האחות שלהן יש כוכב אדום קומוניסטי), ומנגנות בכל מיני כלים חושניים כמו צ׳לו, כינור, חצוצרה; ופחות חושניים כמו תופים ופסנתר. מאחוריהן, על הבמה, ניצב דגל אדום עצום ממדים, ובו הסמל של מפלגת הפועלים הצפון קוריאנית (מגל, פטיש ומכחול). בהמשך הסרט, כשהמצלמה מתרחקת, אפשר לראות שבנוסף לאחיות הצפון קוריאניות המנגנות, עומדת על הבמה גם להקת סולנים צבאית עצומה בגודלה(בערך 100 סולנים), והם כולם פותחים וסוגרים את הפיות שלהם יחד, בתיאום מושלם. אין לי מושג על מה הם שרים, אבל יש לי הרגשה שזה לא עיבוד צפון קוריאני ל״I want to break free" של להקת קווין.

 

״אני לי, המדריכה שלכם״, הציגה את עצמה בפנינו בחורה אסייתית נמוכת קומה ביציאה מהטרמינל של שדה התעופה, רגע לפני שלקחה מאיתנו את הדרכונים עם הבטחה לקבל אותם בסוף הטיול. ״שלום״, אמרנו ובקושי רב הוספנו חיוך. היינו מותשים מהבדיקות הביטחוניות שעברנו (מכיוון שיש רשימה ארוכה של דברים שאסור להכניס למדינה - מספרי תנ״ך ועד סרטי DVD וחולצות הנושאות מסר פוליטי - עוברים לך על כל פריט במזוודה ומוודאים שאתה לא מכנים משהו לא חוקי).

 

הדבר הראשון ששמנו לב אליו הוא שחלק גדול מהאנשים בסביבה ענדו על חולצותיהם סיכה בצורת דגל מתנוסס, ובתוכו דיוקניהם של קים איל סונג ובנו קים ג׳ונג איל (או רק של אחד מהם).

 

״כל מי שיש לו סיכה כזו הוא מקומי״, הסבירה לנו המדריכה באנגלית די רהוטה, ״אנחנו נוהגים לענוד סיכה כזו בצד השמאלי של החולצה״. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל כאן ״נוהגים״ היא המילה המכובסת ל״מחויבים בחוק״. עוד ייצא לי פעמים רבות בטיול לשמוע את הביטוי הזה בתוך משפטים שונים, כמו למשל: אנחנו ״נוהגים״ להשתחוות, כשאנחנו נמצאים מול פסל של אחד מהמנהיגים הדגולים שלנו; אנחנו ״נוהגים״ לחסוך בחשמל ולא להפעיל מוצרי חשמל במשך כל היום; אנחנו ״נוהגים״ לדווח לממשל כשאנחנו נוסעים לעיר אחרת. אפילו משתמשים בביטוי בצורת השלילה שלו: אנחנו לא ״נוהגים״ ללבוש ג׳ינס (כן, על פי חוק אסור ללבוש ג׳ינס בקוריאה הצפונית).

 

הדלקתי סיגריה והבטתי על השומרים שסיירו ליד הגדרות המקיפות את שדה התעופה, כשהם אוחזים ברובה הקלצ׳ניקוב שלהם בתנוחה של מי שנמצא שתי דקות לפני מלחמת העולם הבאה. לפתע ניגשה אלי המדריכה והסבירה לי שלא מכובד שאעשן קרוב מדי לתמונה של אבי האומה, קים איל סונג. הסתכלתי מאחורי וראיתי תמונה גדולה של המנהיג הדגול תלויה בשער הכניסה לטרמינל שלידו עמדתי. התרחקתי. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל כאן, בקוריאה הצפונית, ״לא מכובד״ הוא הדוד השובב של ״לא נהוג״. לו הייתי יודע זאת, הייתי מגיב באופן נמרץ יותר.

 

אחר כך פגשנו עוד שני אנשים, שהציגו את עצמם והסבירו שהם ילוו אותנו במסע. מה שמוזר הוא שאנחנו היינו לא יותר משלושה - אני, נמרוד ועוד בחור אמריקאי, שאני זוכר רק את שם המשפחה שלו, וויליאמס. היינו, בסך הכל, שלושה תיירים וצוותו לנו שלושה ״אנשי ליווי״. היה ברור שלי היא הבוס של הטיול, שרק היא הוכשרה באמת כמדריכה. כל שאלה שהופנתה לשני המלווים האחרים, נענתה באותה תגובה: תשאלו את לי. מכיוון שכבר שנים אני קורא באובססיביות על המדינה המסוגרת הזאת, ידעתי לזהות ששני ה״מלווים״ היו מטעם השירות החשאי, והולבשו עלינו כמו שמולבשים על כל תייר מערבי שנכנס למדינה.

 

כשנכנסנו לוואן והתחלנו לנסוע לכיוון מרכז פיונגיאנג, לי הסבירה לנו כמה כללי יסוד שחשוב שנציית להם במהלך הטיול, והראשון שבהם - אסור לצלם תמונות מהוואן, חוץ מאשר במרכז פיונגיאנג, החלק היפה ביותר של העיר. לי אפילו לא הסתירה מאיתנו את הסיבה. ״לכל אחד ישנם הצדדים הטובים יותר שלו, שהוא רוצה שיצטלמו״, הסבירה, ״והצדדים הפחות טובים שהוא לא רוצה שיצטלמו״. רק שבמקרה של קוריאה הצפונית, ״הצדדים הפחות טובים״ כוללים אוכלוסיות שלמות, שחיות בתת־תנאים מבחינת דיור ומבחינת מחסור במזון, ואפילו מחנות עבודה למתנגדי המשטר. לפני ארבעה חודשים אף יצא האו״ם בהכרזה קשה על כך שבמדינה נעשים ״פשעים הדומים בצורה מזעזעת לאלה שביצע המשטר הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה״.

 

כלל נוסף הוא שאסור לצלם שום דבר צבאי, שזה אתגר די גדול כשמדובר במדינה המיליטריסטית ביותר בעולם: מדינה עם אחוז מטורף של אנשים שמשרתים בשירות סדיר (20% מבני הגילים 17־54), ועם השקעה עצומה בכל מה שקשור לצבא (לפחות 15% מהתמ״ג מופנה לתקציב הביטחון); מדינה שלרשותה עומדים לא פחות מ־1.190 מיליון חיילים בשירות פעיל, מה שהופך את הצבא שלה לרביעי בגודלו בעולם. רק לשם השוואה, לרשות הצבא האמריקאי עומדים 1.369 מיליון חיילים בשירות פעיל, וארצות הברית היא מדינה שבשטחה 318 מיליון תושבים, לא 25 מיליון כמו בקוריאה הצפונית. כך שזה לא פשוט לתפוס פריים בלי איזה חייל ברקע.

 

עוד כלל הוא שהמונח ״קוריאה הצפונית״ איננו מקובל עליהם. מבחינתם כל קוריאה שייכת להם, ואין סיבה לחלק אותה לצפון ולדרום. לראייתם, השטח הדרומי נחשב לקולוניה אמריקאית זמנית, שבמהרה בימינו תובס, ואז קוריאה כולה תאוחד. במקום ״North Korea״, הם מבקשים לכנות את המדינה בראשי התיבות ״DPRK״ (הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה).

 

״אתם חייבים לראות את זה״, הכריז וויליאמם בארוחת הערב והצביע על המצלמה הדיגיטלית שבידיו. הוא החל לדפדף בין התמונות שצילם באותו יום ואמר: ״זוכרים שהיינו היום בשער הניצחון ועברו לידינו אוטובוסים חשמליים שהם כל כך התגאו בהם?״.

 

״כן״, אמרנו.

 

״אז תראו את זה״, הוא אמר והציג תמונה של אחד האוטובוסים שצילם מוקדם יותר. ״שימו לב״, אמר והתמקד בפנסים האחוריים, ״זה צבוע, אין שם בכלל פנסים״. התמונה אכן הראתה שהפנסים היו צבועים בצהוב, לבן ואדום.

 

״אבל למה הם עושים את זה?״, שאל נמרוד, ״מה הם רוצים להשיג?״.

 

״זה די פשוט״, ענה וויליאמס, ״הם רוצים שתחשוב שהם מדינה מתקדמת ומפותחת, ולא מדינה רקובה, לא מפותחת וענייה, שאין לה מספיק כסף בשביל פנסים אמיתיים באוטובוסים. הם רוצים שתחזור הביתה ותגיד לכולם שפאקינג קלינטון, ופאקינג בוש, ופאקינג אובמה, עבדו עלינו, סיפרו לנו סיפורים לא נכונים על המדינה. הם רוצים שתחזרו ותגידו שזה פאקינג גן עדן פה. אתם לא קולטים את המשחק שלהם?״.

 

״זה מטורף״, אמר נמרוד, ״אני לא מאמין לאן הגעתי״.

 

״אתה אומר את זה לטובה או לרעה?״, שאלתי אותו, ״כי אם אתה אומר את זה לטובה, ברגע שאנחנו חוזרים למשרד אני מבקש העלאה. אני חש שבתור סמנכ״ל קריאייטיב אני אמור להרוויח יותר״.
 

 

״אתה משוגע? מה זה, מה יקרה? אתה בקוריאה הצפונית, כאן הקונספט של ׳נראה מה יקרה' עלול לסדר לך גורל די אכזרי. זה לא המקום בשביל שטויות כאלו״.

 

״אני מחר רץ״, הוא אמר בנחישות.

כשנכנסתי לחדר שבו שהינו נמרוד ואני, הבטתי במראה הענקית שכיסתה קיר שלם ליד ״פינת העישון״ של החדר, וחשבתי לעצמי שאולי באמת יש משהו בטענה שכל החדרים שניתנים לזרים במלונות בפיונגיאנג הם חדרים שמאפשרים מעקב מלא על הנמצאים בו. לא הייתה שום הצדקה למראה כה גדולה שמכסה קיר שלם.

 

״טוב, אני כבר מאורגן״, אמר נמרוד אחרי ששם עליו ז'קט, ״יאללה, תתארגן״.

 

״אתה יכול לרדת ללובי, אני מתקשר לרוני ומגיע״, הודעתי וניגשתי לטלפון הקווי המיושן בחדר לטלפן לאשתי, בעלות מופרעת של 2.5 יורו לדקה. במדינה כמו קוריאה הצפונית, שבה אין שום קליטה סלולרית, ורק ל-605 בני אדם בכל המדינה יש גישה לאינטרנט, מכשיר טלפון עם יכולת חיוג בינלאומי זה סוג של אינפוזיה.

״באבי, הגעתי״, אמרתי לאשתי שהודיעה לי חגיגית שהיא כמעט הפילה את הסלולרי על הרצפה, כי על הצג שלה הופיע ״שיחה נכנסת מקוריאה הצפונית״.

 

הסברתי לה שדברים מוזרים כאן, אך במידה כזו שאפשר להכיל את המוזרות שלהם. ״אבל מה איתך? מה עם ארד?״, שאלתי. היא סיפרה לי שארד עושה לה את המוות, מתעורר בלילה והיא כמעט לא ישנה. ״אני נכנסת בבוקר לאוטו כדי לקחת אותו לגן, מתניעה ובקושי יש לי כוח ללחוץ על הגז״.

 

״האמת, באבי, שיש לי חדשות טובות״, אמרתי לה, ״גיליתי היום שיש מישהו שהתחיל לנהוג בגיל 3, ואני לא רואה סיבה מדוע ארד לא יתחיל גם הוא לנהוג בגיל הזה, וככה הוא יוכל להסיע את עצמו בבוקר לגן״.

 

״לא ישנת הרבה בטיסה, נכון?״, היא השיבה.