מדיניות החוץ של ישראל, הנמצאת כיום תחת מתקפה רבתי, הן מצד ארצות הברית והן מצד מדינות אירופה, ממחישה היטב את תרבות קבלת ההחלטות בביטחון הלאומי של ישראל. כן, מדיניות החוץ היא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי של ישראל, ולכן ראוי היה שבנושא הרגיש ביותר עבור המדינה, אליבא דכל הדעות, הנושא יטופל בצורה עניינית, מסודרת ומקצועית. כך בנושא החרמות העומדים לנחות על ראשה של ישראל, בין אם בקרוב ובין אם בטווח הרחוק, ניתן לזהות חובבנות, אלתור, תגובתיות ולא עבודת מטה מסודרת.
לכל אלה יש להוסיף את העובדה שאחד המרכיבים המוסדיים החיוניים של ישראל, אם כי לא רק בה, משרד החוץ, בעצם חוסל במשמעותו הארגונית על ידי הממשלה הנוכחית. ממשרד שאמור לנהל מאבק איתנים בזירה הבינלאומית על פי תוכניות מסודרות, משרד החוץ נותר מושג אבסטרקטי בלבד, כאשר מרבית סמכויותיו נלקחו ממנו, פוזרו בין המשרדים השונים כאתנן פוליטי, והדיפלומטים הישראלים מצויים באחד המשברים הקשים ביותר. בעת הזו, למותר לציין מה משמעויות הנזקים הנגרמים.
למדיניות החוץ הישראלית, כאמור, ממד תגובתי, כחלק ממדיניות הביטחון הלאומי. על פי מחקרים של חוקרים בביטחון לאומי, אימצו קברניטי המדינה לאורך השנים גישה תגובתית של ״שב וחכה לראות כיצד הדברים מתפתחים״.
מקרה הבוחן הוא ניהול המשבר בין ישראל, הממשל האמריקאי ומדינות אירופה בנושא תהליך השלום. נאמר בזהירות הדרושה: יחסי ישראל־ארצות הברית מעולם לא היו כה מתוחים, ודאי לא הגיעו למתקפות חסרות רסן של הנשיא כלפי ראש הממשלה וממשלתו. גם הראיון האחרון של ברק אובמה לאילנה דיין בערוץ 2 הוא הוכחה נוספת להסרת הכפפות מצדו.
מול כל אלה ישראל לא גיבשה מעולם מדיניות ברורה. ראש הממשלה, בהתייעצות עם כמה אנשים קרובים לו, ללא משרד החוץ, כך לפי עדותו של שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן, ניהל וממשיך לנהל מדיניות חוץ העלולה להוביל את ישראל לאסון. וכאן הממד התגובתי.
במקום שישראל תיזום מהלכים מדיניים בנושא הפלסטיני ותהליך השלום או התפייסות, היא כל הזמן מגיבה למהלכים של אחרים. הפארסה הגדולה ביותר היא מה שקרה בפיפ״א, אך לא שם בלבד, אלא גם בפורומים הבינלאומיים. הפלסטינים החליטו להביך את ישראל נוכח היחסים המעורערים עם ארצות הברית ואירופה, והם מצליחים בכך. ראש הממשלה ושריו הקרובים מתייחסים בזלזול האופייני להם. ראו את התבטאותו המבזה של השר ישראל כץ, המוכיחה בורות ותו לא.
אלא שאובמה אמר בראיון המוזכר לעיל כי ארצות הברית לא תוכל, אולי לא תרצה, לגבות את ישראל בפורומים הבינלאומיים. זו אמירה חמורה הטומנת בחובה סכנות לישראל. ארצות הברית היא זו שבלמה, עד היום, את כל הניסיונות של הערבים והפלסטינים לפגוע במעמדה של ישראל. מה יקרה אם ההצעה הצרפתית להסדר בין ישראל והפלסטינים תגיע למועצת הביטחון? האם האמריקאים שוב יטילו וטו? לא ברור.
ללא תוכנית סדורה וממוקדת מטרה שישראל תוציא תחת ידיה, קיימת סכנה שהמדינה תמצא את עצמה בסכנה ממשית. הפקרת הזירה הבינלאומית ליוזמים אחרים, הימנעות מכל דיאלוג פורה עם ארצות הברית ואירופה, כל אלה הם סכנה לביטחונה של ישראל.