היסטוריה בארגז: מרסל מוסרי על צער, זכרונות ואהבה בשוק הפשפשים

זו, בדרך כלל, המוזיקה שמלווה את באי שוק הפשפשים בין השעות 11:00 בבוקר ועד תחילתה של השקיעה.

רוכלי השוק פורשים מרכולתם על המדרכות הישנות, תחת סככות חדשות בנדיבותה הרבה של העירייה, ומקבלים בחיוך את האנשים המתעניינים. ישנם אלו שמתפעלים מהמטבעות הישנים.

כמו אמא שלי, לדוגמה. ״את יודעת, מרסל? פעם מצאתי מטבע של 25 גרוש מנצנץ בחול, הזמנתי את כל הכיתה לארטיקים״.

או חברות שלי, המתלהבות מכמות בגדי הווינטג' הזולים המוצעים שם למכירה. או ידידים שלי, שקונים בכמה שקלים מברגים חלודים, שלא הבריגו כלום מאז שקזבלן המקורי עוד היה מסתובב פה.

בשבוע שעבר ישבתי עם חברים שם, בשוק. אכלנו קצת מאזטים, שתינו, עשיתי עיניים לנגן הבוזוקי וגם הוא עשה לי עיניים. רגע לפני שסגרתי לנו אולם, חברה שלי צעקה שנדמה לה שנגן הבוזוקי מתחיל איתה.

הייתה אווירה טובה, בלי מועקות של אמצע השבוע. תיירים חייכו, חייכנו חזרה. אחר כך שוב עברו, ושוב חייכו, זכרנו אותם וחייכנו שוב.

בפעם השלישית שעברו, הבנו שהם כנראה התיירים היחידים שהגיעו לארץ השנה.

באיזשהו שלב החלטתי ללכת. אני אפילו לא בטוחה למה. בזמן האחרון זה קורה לי יותר ויותר, אני פתאום מואסת, ובלי תירוצים, ובלי הודעה מוקדמת, פשוט משלמת את חלקי ועוזבת את המפגש. לא מתוך זחיחות כלשהי, כי אם בשל מיצוי מהיר וחזרה מהירה עוד יותר אל הלבד המוכר.

נפרדתי מכולם, גם מנגן הבוזוקי הנואף, השארתי טיפ יפה והלכתי. לא הביתה, כמובן. הלכתי להיבלע, כהרגלי, בסמטאות הפשפשים.

שתיתי מיץ תפוזים סחוט, קניתי לי שרשרת פנינים, שכנראה לעולם לא אענוד, והסתכלתי על זוג שרב באמצע השוק. היא איימה עליו שביום ראשון, על הבוקר, היא הולכת לרבנות (אני לא מבינה למה הנשים הנשואות לא מחליפות תקליט, או שוכרות קופירייטר). מבלי ששמתי לב, השמש התעייפה והחלה שוקעת.

הרוכלים קיפלו מרכולתם, איש ניקיון עבר עם צינור והתיז על המדרכות כדי ליצור אווירה נקייה, ואפילו התיירים הרימו בוהן כדי לתפוס מוניות במחיר מופרז.

נשארתי כמעט לבד. כל אחד חוזר לביתו, למשפחתו, למקלחת טובה אחרי יום מיוזע ולארוחת ערב - ואני עוד פה. אין מי שיציע לי פוסטרים ותקליטים ישנים, ואף אחד לא בא להחזיק לי ביד ולהגיד ״יאללה מרסל, הולכים״.

החלטתי שאתקדם הביתה, והתחלתי צועדת לכיוון היציאה.

איש אחד, עם זיפים, כובע גרב, חולצה די בלויה וגרביים מורמים עד הברכיים שוחח בטלפון. ״איך אני אסחוב את כל זה לאוטו? מה, הוא משוגע? אני משאיר פה את הדברים!!״, צווח אל השפופרת, סינן קללה וניתק.

מבטי נפגש במבטו. ״היי, רוצה משהו מפה?״, שאל.

״אני?״, עניתי בשאלה.

״כן, את. יאללה, קחי מה שבא לך מפה״, אמר והרים ארגז אל הטרנזיט שלו.

מופתעת מנדיבותו הפתאומית וממימוש האיום שאותו ירה רגע לפני כן בטלפון, הסתכלתי על ההיצע.

על המדרכה היו פזורים טלפונים ישנים עם חוגות. טלכרדים, טבעות עם אבני טופז ובובות ברבי חסרות ראש.

״נו? בחרת?״, האיץ בי ולקח עוד ארגז לאוטו.

״לא, תודה״, עניתי, ״אין לי מה לעשות עם זה״.

״למה לא? קחי לך כמה ספרים, תקראי, זה טוב לשכל שלך״. הביט בי.

״איפה יש ספרים?״, שאלתי אותו.

במבטו הצביע מטה, על ארגז חבוי, כמעט מתחת לגלגלי הטרנזיט. ניגשתי אל הארגז הקרוע. מלמעלה ראיתי ״תהילים, עם פירוש בגרמנית״.

ירדתי על ברכי. הרמתי את הספר ופתחתי אותו. ״הוצאה מוגבלת 1955״, היה כתוב.

אתם מבינים? 1955! הדפים צהובים כתומים, כמו חלודה נוזלית שהתפשטה על הדפים. הנחתי את הספר בצד, מתחתיו היה מונח עוד ספר, ״קראו לי פיפל״ של ק. צטניק - מהדורה שנייה. ומתחתיו ספרים של דן בן אמוץ, ועוד ספר חגיגי שצה״ל הפיק לחייליו אחרי מלחמת ששת הימים. היסטוריה בתוך ארגז.

לקחתי כמה ספרים שיכולתי, הוא נתן לי שקית ושאל ״זהו?״.

״זהו״, עניתי לו, ״אני לא יכולה לסחוב יותר. תן לי לשלם לך על זה״.

״אין צורך״, אמר, ״וגם אין לי עודף. יאללה, שבת שלום״. חייך אלי, נדמה לי שהיו חסרות לו כמה שיניים, נכנס אל האוטו ונסע.

הגיעה החשכה. בידי האחת תיק אופנתי שקיבלתי מחברה שבאה לגיחה מפריז. בידי השנייה - טוב, כבר כתבתי, היסטוריה.

פתחתי את דלת הדירה שלי, השקית נקרעה, כמו חיכתה למועד שיהיה קל לי ולה. והספרים נפלו ממנה.

לא רק הם.

גם תמונות.

כן, תמונות, בשחור־לבן.

התיישבתי על הרצפה. כנראה, שבאחד הספרים, נשמרו תמונות. הנה חייל גרמני, או מחתרת, או משהו אחר, חבוש כומתה ונאה עד מאוד, מביט אל המצלמה ואשתו על ידו. שניהם בעלי מראה אירופי, מחויכים למחצה ועיניהם די עייפות.

והנה עוד תמונה בשחור־לבן, תמונה קשיחה כזו, ובה ילד אחד, בעל עיני עגל, שלייקס וחולצה מכופתרת, מביט בהפתעה על הצלם. בצד התמונות, למטה, הוטבע שם הסטודיו. משהו גרמני.

״מי אתם?״, לחשתי, ״מי ויתר לכם על ההיסטוריה?״.

קיבצתי את התמונות יחדיו והכנסתי למעטפה חומה. את הספרים ניקיתי במטלית והתחלתי לסדר על המדף. ספר אחד היה ריק לגמרי, כמו יומן ישן. על כריכתו נכתב - ״תכתבי לי, לנה, בכורתי, מעריך ואוהב, אבא״.

דפדפתי בין הדפים, לנה לא כתבה לו. מי יודע אם בכלל קיבלה את הספר. ״אני אכתוב לך״, חשבתי.

ואת הספר הזה, הנחתי ראשון, בדיוק כמו בכורי.

1939, הייתה מלחמה, לא יודעת אם בכלל אפשר לקרוא לזה מלחמה. היה טבח, הרס, שואה, אסון ורוע. כמה רוע היה.

1948, הוקמה מדינה, ועודנה.

2015, נפטר מישהו, באחד הבתים בארץ, אולי אפילו בבית אבות. סביר להניח שנפטר אלמן, הגיוני שהיה ערירי, ובטח לקח לשכנים זמן לדעת שנפח את נשמתו.

לא צריך להיות גאון כדי להביט בספריו, בעיניו הצעירות הניבטות מן התמונות ובבקשה שביקש מבכורתו, כדי להבין שמ־1939 עד 2015 ידע צער מה הוא.

אינני יודעת מי אתה, לצערי לא היה שם, אתה מבין? ידעתי מה קראת - את ההומור העוקץ של דן בן אמוץ, את הכאב המפלח של יחיאל דינור ואת האחיזה היפה ביהדות, על אף ולמרות הכל.

אם הייתי יודעת, ואם היית בין החיים עכשיו, הייתי באה אליך עם ספרים אחרים, המתארים תקופות יפות, אהבות ראשונות ופריחה ריחנית, ומקריאה לך אותם בקולה של בכורתך. מנסה לפחות.

הייתי מכינה לך מרק, מציעה את מיטתך ושומעת איתך תקליטים ישנים.

הייתי לך בת, נכדה, מטפלת ומושיעה. כן, אני לא מפחדת להתהדר במילה ״מושיעה״. הייתי מפרה לך את העצב ואת הבדידות בבדיחותי הנדושות ובחיוכי הצעיר.

מי יודע, אולי עכשיו, אתה בשערי גן העדן, ואולי אלוהים מכניס אותך לשיקום ומביא אותך שוב הנה, נטול צלקות וזיכרונות אסורים.

מי יודע, אולי רגע לפני שעצמת את עיניך, דמעה בצבצה בה וקראת בשמה של בכורתך, אשתך או אהובתך שהשארת שם, במדינה הקרה. מי יודע ומי ידע?

כשסיימתי לסדר הכל על המדף, חשבתי עוד פעם על שוק הפשפשים, כמה חשוך שם עכשיו וכמה מואר בביתם של הרוכלים. ומתוך עצבותי, הגיעה לה החמלה. דווקא מתוך דפים מתפוררים, תמונות בשחור־לבן והקדשה אחת. שאולי, בכלל,

מההתחלה, הייתה מיועדת לכך שאמצא אותה. בשישי אחד, לפני שבוע, הייתי לנה שלך. ואתה היית אבי. נוח בשלום.