מרטין ואן ביורן - שכינויו ״הקוסם הקטן״ - היה איש מעניין, ערמומי. הוא היה הנשיא השמיני של ארצות הברית של אמריקה וכיהן ארבע שנים, מ־1837 ועד ל־1841, כשהוחלף על ידי מי שהביס אותו בבחירות, ויליאם הנרי האריסון.

ואן ביורן הוא אחד משורה ארוכה של נשיאים שהוזכרו בפסק הדין הארוך בעניין ירושלים של בית המשפט העליון האמריקאי השבוע. והמשבר שעסק בו עוד כשהיה שר החוץ, שעניינו מעמדם של איי פוקלנד, הוא רק אחד משורה של משברים שהוזכרו בפסק הדין. הם הוזכרו משום שנגעו בשאלה דומה לזו שעמדה על הפרק גם הפעם: זו לא שאלה על ירושלים, ולא שאלה על ישראל, ולא שאלה על הנשיא אובמה, או על נשיא אחר, ולא שאלה על תהליך השלום, ולא שאלה על יחסי ישראל־ארצות הברית, ובקיצור - לא אף אחת מהמון השאלות שנדונו כאן בהגזמה ביומיים שלאחר פסק הדין.
קראו בעצמכם - פסק הדין מחזיק פחות מ־100 עמודים. רק שאלה אחת עומדת במרכזו: למי הזכות לקבוע כיצד יתנהלו יחסי החוץ של אמריקה. ובפירוט: האם לנשיא הזכות להעניק הכרה למדינה זרה, והאם לקונגרס הזכות להורות לנשיא לעשות ההפך מכפי שהחליט.

 מחזק את הנשיא. כל נשיא. אובמה. צילום: רויטרס 

בוויכוח הזה הכריע בית המשפט לטובתו של הנשיא. לא הנשיא אובמה. כל הנשיאים. מי שהיו לפניו, ומי שיבואו אחריו. הוא הכריע בהחלט לטובתו של קודמו של אובמה, הנשיא ג׳ורג׳ בוש - שהרי, החקיקה שנועדה לקבוע שירושלים היא בירת ישראל עברה בימי בוש, והנשיא שכפר בסמכותו של הקונגרס להעביר חקיקה כזאת הוא בוש.

בוויכוח הזה בית המשפט לא הכריע שום דבר בעניין ירושלים. הוא רק הכריע שמי שצריך להכריע בעניין ירושלים הוא הנשיא, לא הקונגרס. זו מכה לישראל אם הנשיא ימשיך להכריע נגדה. זו לא מכה לישראל אם ביום מן הימים יחליט נשיא - זה כבר לא יהיה הנשיא אובמה - להכריע בעדה. ובעיקר, זה לא עניינה של ישראל. כמו שאמריקה אינה יכולה לקבוע עבור ישראל כיצד תחלק סמכויות בין משרד החוץ לבין המשרד לעניינים אסטרטגיים, כך ישראל אינה יכולה להחליט כיצד אמריקה תחלק סמכויות בין הנשיא ובין הקונגרס.עכשיו לירושלים.

 ירושלים היא אכן בעיה. היא בעיה לישראל, אבל בשלב הזה היא גם בעיה לאמריקה. היא בעיה כי הממשל, כל ממשל, אזוק בכבלים שירש מקודמו. אזוק בתקדים שעל פיו הכרה בירושלים פירושה שבירת כלים מול העולם הערבי. רק אירוע דרמטי ישחרר את הממשל מהאזיקים הללו, רק אירוע דרמטי יאפשר לו להכיר בירושלים.
הנה ראיה: מועמדים לנשיאות, כמו בוש, הבטיחו בעבר שיעבירו את השגרירות לירושלים. אבל אף אחד מהם לא קיים. לא כי לא רצו לקיים, אלא כי הבינו שהמחיר גבוה והתועלת לאמריקה נמוכה. אין לממשל סיבה מיוחדת לשנות את הסטטוס קוו, ויש לו כמה וכמה סיבות לדבוק בו. לא עניין של צדק - עניין של אינטרס קר. ישראל כמובן צריכה להמשיך ולהתעקש שירושלים היא בירתה, וצריכה להמשיך ולקוות שחלון הזדמנויות עתידי יאפשר לממשל עתידי תחשיב אחר של עלות מול תועלת.

היא צריכה גם לזהות נכונה את מה שקרה השבוע בבית המשפט העליון האמריקאי: לא הכרעה שמחלישה את ירושלים, אלא הכרעה שמחלישה את הקונגרס ומחזקת את הנשיא במדיניות החוץ. הכרעה רלוונטית לשאלות כמו איראן, כמו הקרב נגד האו״ם, וכמו מאבקים אחרים שבהם ישראל תקווה שקונגרס ידידותי יציל אותה מפניו של נשיא לעומתי.
ממילא, אם השבוע נשלח מסר לישראל הרי שמדובר במסר הזה: רק לאמריקה הזכות לקבוע מי יציל את ישראל. כמובן - לישראל תמיד שמורה הזכות להציל את עצמה בעצמה.