כולם כאן טועים: קוטלר, רגב ובנט באותה הסירה. דעה

האופטימיים, לעומת זאת, יאמרו שיש מנצחת גדולה אחת, אבל בשביל לראות אותה, צריך אורך רוח. המנצחת הזאת היא התרבות. כן כן, זו שעד לא מזמן נדחקה לשולי השיח החברתי תסתמן כמנצחת הגדולה. סוף סוף היא עומדת במרכז וזוכה לשערים. גם אם יש לך ילד שאתה פחות מחבב, לא תוכל להמשיך להרעיב אותו לנצח. יום אחד הוא יתעורר.

אז מה יש לנו? שרת תרבות וספורט, מירי רגב, שלא ניחנה, כך נראה עד כה, ביכולת לעצור לרגע ולחשוב לפני שהיא מדברת. גם הביטויים שבהם היא עושה שימוש לא עושים לה או לאווירה הטעונה והשסועה ממילא שירות טוב. 

אותה מירי רגב, שעמדה מעל 6,000 במת בריכת הסולטן והכריזה אל מול האנשים שגדשו את הבריכה בפתיחת פסטיבל ,"ישראל כי "אני שרת התרבות של כו־לם", מנסחת מחדש את הביטוי "כולם". "כולם" משמע הבוחרים שנתנו לממשלה המכהנת 30 מנדטים. כל יתר הבוחרים נשכחו.

בין לבין אמרה שהתרבות צריכה לספק לעם "לחם ושעשועים". אילו הייתה מתעניית במקור הביטוי, הייתה יודעת שאין רחוקה יותר מהמשימה שהופקדה בידיה: יובנאלס הרומי דיבר על לחם ושעשועים בנאום מלא בוז שנשא נגד בני דורו המושחתים. 

"עתה, כשאין איש קונה את זכות ההצבעה שלנו, השליך הקהל מאחוריו את דאגותיו" ,אמר, "אותם האנשים שהיו ממנים מפקדים, קונסולים, לגיונות וכל השאר, אינם עוסקים בזאת עתה – רק בשניים ישימו מעיינם: לחם ושעשועים".

ויש לנו הכרזה על ביטול תמיכות בהצגה המספרת את סיפורו של מחבל שרצח את החייל משה תמם ז"ל, וסרט על הרוצח יגאל עמיר, כאילו נגמרו הדמויות שראוי לעסוק בהן. זה מה שבאמת נשאר? ברקע, מנכ"ל ארגון השחקנים, אורי רשטיק, אומר שהמדינה אינה צריכה לתקצב יצירות שמכפישות את

ישראל, ויו"ר איגוד במאי התיאטרון, רוני ניניו, תוקף אותו. ועוד לא אמרנו מילה על האמנים שמתכנסים וזועקים מדם לבם. שומעים אותם, אבל אף אחד לא באמת יכול להקשיב להם כשהם מנציחים את ה"אנחנו" וה"הם". 

זכויות רבות עומדות לעודד קוטלר. אבל הוא טעה, בדיוק כמו רגב ובנט, ובגדול את אותם הדברים שאמר בנוסח קשה, מעליב ובוטה, היה יכול לומר אחרת. הוא ודאי מבין זאת בעצמו, כי כמו אחרים לפניו, גם הוא הפך ביומיים האחרונים לשק החבטות הזמני. 

אחריו יבוא שק חבטות חדש ואולי צריך לקחת את המומנטום הזה שמעמיד אותנו מול עצמנו ומראה לנו כמה אכפת לנו מצד אחד, וכמה קשים אנחנו מצד שני, ולחבק אותו בשתי ידיים. אי אפשר לדרוש טולרנטיות אם לא מגיעים עם טולרנטיות, ולא חשוב כמה זה שעומד מולך נראה לך אהבל. 

הנה, סוף סוף התרבות מקבלת את הבמה שלה היא ראויה, וסוף סוף נלמד להגיד את הדברים עם קצת יותר דרך ארץ. לא כל התנגדות של האחד, שאינה מתיישבת עם דעתו של האחר, היא פתח למלחמה. ככה זה כשיש ריבוי דעות, והדבר נכון לגבי כולם.

בינתיים רגב צריכה לזכור שהיא וחבריה עובדים אצל הציבור ולא להיפך, ויעשו טוב יועציה אם יעזרו לה לספור עד עשר לפני שהיא פולטת עוד אמירה פוגענית. בכלל לספור עד עשר זה רעיון לא רע, והדברים אמורים גם לגבי מי שמחזיקים מעצמם אושיות תרבות. אם העולם אכן נבאר במילים, אפשר להחריב אותו באותו אמצעי ממש - במילים.