מאחורי העדשה: תפסיקו לצלם את הילדים ותחיו איתם את הרגע

מקסים לראות איך ירושלים המושמצת מלמדת את כולם שיעור יפה בביחדנס, שנדמה שהספקנו לשכוח. היה שם הכל מהכל. בלי הבדל דת, גזע, מין או גובה, כולם עמדו מול הבמות. גם אני. יאיר, נגן המנדולינה שלנו, ישב על הבמה עם נבחרת המנדולינה של בית ספר דרור. במה, כלומר משטח מוגבה שאמור לעזור לנו, הקהל, לראות מה קורה בה.

זה לא פשוט כשיש לידך אבות עם עגלות תינוקות, שזה יותר משימתי ומבהיל מטנק שאיבד שליטה במדרון. זה לא פשוט גם נוכח הילדים החמודים שהיו שם, והוכיחו לי שאני אהבלה, כי מי באה בנעליים לבנות לפסטיבל הומה כזה, וכי חוקי הפיזיקה אינם אלא חרטה, לפחות בכל הנוגע ליחס בין מסת הילד לכוח ההדיפה שלו כשהוא נתקל בך. הדבר האמור נכון גם לשמנמנות כמוני.

אבל הכי לא פשוט לראות את יאיר פורט על מנדולינה כמו טרובדור, מול הידיים הארוכות, ואת זה אני אומרת בצניעות, של 90% מהאנשים. הדבר היחיד שאפשר היה לראות אלו זוגות זוגות של ידיים מושטות קדימה. זוכרים את ״מר דגדוג״ של רוג׳ר הרגריבס? אז

ככה, בדיוק. איך תרגם אפרים סידון? ״באותו יום המשיך מר דגדוג לדגדג בכל מצב/ הוא דיגדג את הרופא/ הוא דיגדג את הקצב.../ כשסיים את מעשיו,/ מר דגדוג אל ביתו שב,/ ובביתו שבקצה היער הרחוק/ הוא התיישב על כורסתו ושקע בה עמוק./ ישב וצחק ולא הפסיק ללגלג/ על כל האנשים אשר אותם הוא דיגדג״.

הנה ההסבר: בסדרת ה״מרים״ של הרגריבס לא הסתתרו מגמות חינוכיות או מוסרי השכל. כלום. בסיפור שלנו, על הפסטיבל המקסים בכיכר, יש ויש. מוסר ההשכל כאן יצא מפיו של ילד חמוד אחד, שירד מהבמה ושאל את אבא שלו איך היה.

״איך היה? נראה בבית איך היה. צילמתי אותך״, ענה לו אבא שלו. אני נשבעת שראיתי את הילד הזה, בזמן שהוא הופיע, תר בעיניים אחרי המבט של אבא, אבל אבא היה עסוק, כי בינו לבין הילד שלו עמדה חוצץ המצלמה של הטלפון הנייד. ״אז לא באמת שמת לב למה שעשיתי?״, שאל אותו החמודי באכזבה גלויה.

אבא שלו ניסה לשכנע אותו שבטח שכן, ולספר לו שהכי חשוב לצלם, במקום להקשיב למה שהילד שלו אמר לו בלי מילים. הוא אמר לו: היי, אתה וההורים האחרים כל כך עסוקים בלשמור זיכרונות לעתיד, שאתם מפספסים את הדבר הכי חשוב: את הרגע, שקורה כאן ועכשיו. בינתיים החיים עוברים, ולנו יישאר רק להסתכל עליהם בדיעבד ולהצטער שלא באמת היינו שם כשהם קרו.

עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 10.5)
 

כשהייתי קטן, אמא אמרה לי שאם הייתה יכולה, היא הייתה מסדרת לעצמה כיס כמו של קנגורו ומגדלת אותנו בתוכו, אבל אנחנו לא סבלנו אפילו מנשאים. תמיד חשבתי שקנגורו זו חיה חמודה, אבל כשמכירים אותה מקרוב הקסם יותר גדול. על מה אני מדבר? שנים אני מתחנן שייקחו אותנו לקמפינג ואמא אומרת: אוהל במרפסת. סוף־סוף אבא לקח אותנו לגן גורו בפארק האוסטרלי. קנינו אוהל וכל מה שצריך כדי לישון בשטח (נקי, נחמד, ותזכרו שאין מקלחות), יצאנו לסיור לילה ולמדנו על בעלי החיים האוסטרליים. סיימנו בקומזיץ וארוחת פויקה.

בבוקר, אחרי שבעטנו באבא בטעות והוא קם מפורק באוהל, יצאנו להאכלת בוקר של התוכים והקנגורו. מאוד יפה שיש מבוגרים שיודעים לדבר אל ילדים בשפה מעניינת ולא ילדותית. אני מתכוון למדריכים שהסבירו כאילו הגענו לנו על קואלות שכל היום ישנות, קזואר שבמקום כרבולת יש לו קרן והוא לא יודע לעוף, אבל רץ מאוד מהר, עטלפים בגודל של חתול ועוד.

הטיול בגן נותן תחושה כאילו הגענו לארץ אחרת, עם חיות שבחיים לא ראיתי, אפילו לא בגני חיות אחרים, למרות התוכי שצועק על כל מי שעובר לידו ״אמא״. היה קצת עצוב לראות שני קנגורו בודדים מזן נדיר שכמעט ונכחד בעולם - וולבי, וואלארו. המדריך אמר שעכשיו יש לנו שני שמות לחיות בארץ־עיר שהם לא וירוס. את היום המשכנו בטיול ברכבי גולף חשמליים בין המעיינות הקרירים של פארק המעיינות שצמוד לגן. היה כיף.

גן גורו, הפארק האוסטרלי ופארק המעיינות של "חוויות ניר דוד. סיורי לילה ולינת שטח". מחיר: 130 שקל (מגיל שנתיים)

הכתיבה לילדים דורשת מהסופר ראשית כל דברים חשובים מאוד - שהוא עצמו יזכור את ילדותו. שידע מה זה ילד. שיזכור את המשמעות המיוחדת שיש לדברים בילדות, אותם הדברים שאנו זוכרים לא לפי סיפורי המבוגרים אלא מהילדות, משום שהיו חשובים לנו״.

אלה כמה משפטים מהרצאה שנשאה לאה גולדברג ב-1956. עכשיו רואה אור במהדורה קשיחה לקטנטנים השיר ״ברוזים״ באופן שמי צליח לשחזר תחושות ילדות מוקדמות, לעורר סקרנות ולהעלות חיוך כמו שרק גולדברג יודעת.