צחק נבון, לשעבר נשיא, שר חינוך, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון ומזכיר על לצדם של שני ראשי ממשלה, דוד בן-גוריון ומשה שרת - אינו מעורב היום, בעשור העשירי לחייו, בפוליטיקה מעשית. את סיפור חייו פרש על פני 445 עמודים בספרו ״כל הדרך״ (הוצאת ״כתר״), דרך שיש בה הרבה היסטוריה מרתקת. עם הרמת כוסית להשקת הספר הערב, אני מבקש להביא מתוך הספר שני עניינים, שיש להם הקשרים להווה, ועוד עניין בעל פן אישי.
העניין הראשון הוא אירוע ההשקה שייערך במרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. אל אלה כיוון בדבריו, בעת הכתרתו כנשיא החמישי ב-1978, לאמור: ״יהודים אלה שגדלתי בתוכם היה להם צביון משלהם - בעלי אגדה יותר משהם בעלי הלכה; מצויים אצל ספרי המוסר, הפיוט והרגש, מתלמידי בית הלל; בעיניהם יפה תורה עם דרך ארץ ומקפידים שלא יהיה רבב על בגדיהם; מוכנים למסור נפשם ובלבד שלא יצטרכו לבריות; ועם שאינם מושכים ידיהם ממה שהעולם הזה מזמן להם, הרי אינם חדלים לרקום בלבם חלום בואו של משיח״. סגנונו המשובח של נבון אינו זקוק לראייה. אבל ראייתו את סביבתו הקרובה, הכל כך מדויקת, רחוקה היום במאה שלנו אלפי שנות אור. אלה המכונים בימינו מאורות תרבות, לשונם שפת ביבים שלוחה כלפי הבית פנימה, שדייריו הם גם בעלי הצביון המתוארים בעטו של נבון. ״בהמות״, כבר אמרתי? ״מנשקי קמעות״, כבר הזכרתי? נדמה שלא בכדי בחר נבון להימצא בערב החגיגי שלו במרכז מורשת יהודי צפון אפריקה. מענהו הרועם.
העניין השני: מאז החליט אריאל שרון להניח את מדי האלוף לטובת הפוליטיקה סיקרתי את דרכו במפה הפוליטית ב״ידיעות אחרונות״. כבר בראשית דרכו שידרו לי חושי שתוכו אינו כברו. והיום אני מכה על חטא שלא ביטאתי בזמנו בכתב את אשר חשבתי. בספרו מעלה נבון את האירוע הבא: לקראת הבחירות ב-1977 פגש באקראי את שרון, בחברתו של ידידו העיתונאי אורי דן. שרון הציע לנבון להצטרף למפלגתו החדשה ״שלומציון״. אתה יודע, השיב נבון, כי יש לנו השקפות מנוגדות בעיקר בנושא השטחים. דן התערב בשיחה והעיר: ״אתה לא יודע מה השקפותיו של אריק? הוא מוכן להחזיר את כל השטחים תמורת שלום״. נבון, כתיאורו, חשב שהעיתונאי מתבדח ופנה לשרון: ״זה ככה?״. משנענה בחיוב, שאל: למה אינך מפרסם את זה?״ ״משום״, השיב המנהיג שבדרך, ״שאם אפרסם את זה אני אאבד את כל התומכים שלי״. נבון, כולו תמה, ״אתה הרי מופיע כמי שדוגל ב׳אף שעל'?״. שרון הגיב במשיכת כתפיים.
ההולכים אחרי שרון מ-1977 ומפוני גוש קטיף ב-2005, הבנתם אחרי מי הלכתם?
העניין השלישי הוא שלקראת בחירת הנשיא החמישי התקשו מרכיבי הליכוד להתייצב מאחורי מועמד מוסכם. המערך ניסה להציל את כבודו האבוד, תבוסתו בבחירות 1977, על ידי הכתרת נבון (שבעבר הוכשל על ידי מפלגתו בהתמודדות לראשות הכנסת ולנשיא הרביעי). נבון למוד הניסיון ״שיחק״ למען מועמדותו בתבונה, אך בלי מקצוענותם של חבריו, בעיקר עוזי ברעם ומשה שחל, הבחירה לא הייתה באה לעולם. בתקופה ההיא שימשתי יועץ תקשורת לראש הממשלה, אך נמנעתי ממעורבות פוליטית. על פי בקשת שחל וברעם, שאלתי את בגין ששהה בארצות הברית אם יתנגד למועמדות נבון. אף שעדיין קיווה אולי ושמא יושג רוב למועמדו פרופ' יצחק שווה, נתן להבין כי לא יתנגד למועמד הנגדי. תמיד אזכור את השעות הקשות שעברתי כאשר נאלצתי להסביר לשווה, פיזיקאי ידוע שם, מקצוען בתחום הגרעין, מדוע עליו להסיר את מועמדותו. שכן בגין היה מנוי וגמור להצביע בעד שווה אם לא יסיר את מועמדותו, אפילו יהיה תומכו הבודד. ״הבטחתי ואקיים״, אמר לי ראש הממשלה. שווה גילה גדלות. נבון זכה והיה ב-1978 לנשיא החמישי.