אין-דן-דינו-דון

שלושת הניצבים על דוכן המנצחים של מקצה ספרות המתח האמריקאית אינם יצוקים בבטון.

העובדה שאין לדוכן תוחלת קריירה ארוכה כשל לאנס ארמסטרונג בטור דה פרנס עד שהופשט מתאריו היא שעושה את ענף הספורט התחרותי הזה לכה מרתק. מי שחייב לחלוק עלי מוזמן בכבוד, אבל מנקודת המבט המיומנת שלי, שלושת העכשוויים הם ג'יימס לי ברק, ג'יימס אלרוי ודון ווינסלו.

איפה שלי ברק ואלרוי מתחילים להעלות אבק על זהב התהילה, ווינסלו הוא הילד החדש על הדוכן, אף על פי שהוא מוציא תחת ידיו האמונות ספרים גדולים כבר חצי יובל. בחיפוש המושכל ביותר שהצלחתי לעשות, מצאתי שרק ספר אחד פרי עטו, "חייו ומותו של בובי ז", מהראשונים והפחות משכנעים, תורגם לעברית. מי כמוני מודע להתנהלות המו"לית; מו"ל ישראלי ששמע דברים טובים על אודות ווינסלו עשה אן־דן־דינו מקרי, ואצבעו נעצרה על ״בובי ז״ כמו בסיאנס. רכש זכויות, תרגם, הוציא לאור, נותר עם מאות ספרים עודפים ממהדורה של 1,500 עותקים וסינן בין שיניו: כוסאמאק הווינסלו הזה, אצלי הוא גמר.

כך קרה לי כאשר ניסיתי להוציא ארבעה מותחנים מהליגה הראשונה ב״עם עובד״. לא ההוצאה, לא המתרגם הטוב ולא היחצ״נית היו אשמים, אלא אני בימים שבהם טרם עיכלתי את המציאות המרה, שכמו בתחומים אחרים התחושה היא לפעמים שצריך להחליף את העם. אין הסבר אחר לעובדה ש״דרך קנה הסוכר״ מאת לי ברק ו״סודות אל.איי״ מאת אלתי צללו בלי להשאיר כתם סולר על פני המים.

מאז מותו של ידידי אהד זמורה, שהוציא את אלמור לאונרד ורובוט פרקר, למרות הפסדים ניכרים, בעיקשות של פרד אינטלקטואלי, אין יותר מתאבדים במו"לות העברית. זה סיפור ללא מוסר השכל לצערי. מאז שהתקבלה ספרות המתח להיכל התהילה של הספרות הקנונית, ספרי מתח טובים כבר אינם בהכרח ספרי טיסה. מי שיקנה את לי ברק, ווינסלו ואלרוי בנתב"ג, מסתכן בכך ששדון זדוני יאכל לו את המנוע של המטוס.

מדובר בספרים הנהדרים הרואים אור היום באמריקה, The Cartel מאת ווינסלו, שראה אור השבוע במשקל כבד של 641 עמודים, הוא ספר ההמשך של The Power of the Dog מ־2005, אחד הספרים היותר חזקים וממכרים על עסקי הסמים המקסיקניים־אמריקאיים בגבולה הדרומי של אמריקה, המעמת את סוכן n־DEA ארט קלה עם ראש הקרטל אדן בררה.

כמו קודמו, "הקרטל" הוא ספר סמיך, אלים, ציני ומרושע שאינו מניח ליד להרפות ממנו ועלילתו כה נפתלת וסבוכה שלעתים על הקורא לעצור את שעטתו לסוף המפתיע כדי לבדוק שלא הלך לאיבוד.

בהנחה ש"הקרטל" אינו יורד לתרגום ברגעים אלה, אני ממליץ לחובבי הז׳אנר לרכוש מג׳ף בזוס את גרסת הקינדל ב־14 דולר. הו, כמה שיהיה לכם קריר הקיץ.

כמה חבל שאחד מהיוצרים המוזיקליים הגדולים באמריקה ממשיך להיות מבודד באנונימיות גדולה בישראל. מי שנזכר בנשימה אחת עם בוב דילן וניל יאנג לא עושה גלים בתל אביב. כך שאין זה משנה אם לפנינו אלבום ההוקרה הכפול לכבודו או Standing in the Breach האחרון שלו.

ג׳קסון בראון הוא מי שקרוסבי, סטילס ונאש נושאים אליו עיניהם; וורן זיבון המנוח גדל על ברכיו; בוני רייט ולינדה רונדסטט לא היו מצליחות בלעדיו; והאיגלז וגרג אולמן הם חבריו הקרובים. הוא עדיין אחד הגברים הנאים ברוק, מחויבותו החברתית והפוליטית החלה לפני שניל יאנג למד לאיית חוואי, והוא חתום על כמה מהאלבומים האלמותיים של הרוק האמ־ריקאי. אפילו דריל האנה, אשת חיקו החדשה של יאנג, ישנה קודם במיטתו. החדש שלו מוכיח עד כמה חסר אשף המיתרים שלו דיוויד לינדלי, אך מדגים שגם בגילו המתקדם בראון הוא מהיוצרים המעטים המסוגלים עדיין לכתוב שירים חדשים ולשיר אותם כמו פעם. 

בשיאו של שיטפון טקילה באמריקה, הבקבוקים המפונפנים החוצים את הריו גרנדה עולים לעתים 100 דולר ומעלה. פטרון אנייחו עולה 60, וקצת פחות דון חוליו, מילגרו, קוארבו טרדיסיונל, הורניטוס ואחרים. זה הזמן להיזכר ב-Herradura הוותיקה והטובה. טקילה איכותית ועשויה היטב שנמכרת בפחות מ־40 דולר. סלוד.

 

בכל שקשור לריימונד צ׳נדלר, ההוא שעומד בראש יש עתיד, טענתי ההיסטורית היא שלא המפרי בוגרט הוא בכיר מגלמי פיליפ מארלו בקולנוע, אלא אליוט גולד ^The Long Goodbye ("שלום ולא להתראות"). פאוארס בות' עשה מארלו לא רע בסדרת טלוויזיה קצרת ימים וחשוב לתת מברוק גדול לג׳יימס קאן ב״פודל ספרינגס", אבל הסרט, שראה לאחרונה אור בבלו־ריי ונתן ב־112 דקות טעם לחיים, שב ומוכיח שדווקא שחקן יהודי בעל נטיות שמנדריקיות פענח את הדמות ששרטט סופר אנטישמי שאנו כל כך אוהבים.

אף אחד בדעה צלולה, אפילו לא צ׳נדלר עצמו, מסוגל לתאר עלילת ספר/סרט עם מארלו, ולכן לא אנסה. "שלום ולא להתראות" הוא סרט שביים רוברט אלטמן בערך בין "הקלפן והיצאנית" ל״נשוויל", וכמו בעולמו של אלטמן, העלילה היא האווירה, הדמויות מתפרצות זו לדברי זו והשחקנים עושים את הסרט בלי להבין אותו. גולד מסתובב ממקום למקום, ממלמל לעצמו, נגרר על ידי העלילה אך מו־ ביל אותה. עם סטרלינג היידן כמין המינגוויי שיכור ואלים, נינה ואן פלאנט כרעייתו, מרק ריידל כמאפיונר פסיכוטי ואפילו שוורצנגר בתחתוני סליפ צהובים, הסרט הלך לאיבוד בישראל בהמולת 1973 והבלו־ריי הוא עילה ראויה לשוב אליו.