הכל אודות אמא: יש בלגניסטיות, יש ספרטניות ויש מג'ויפות

מיטיבי הלכת, המכירים את המדור הזה מיום היווסדו, שואלים אותי מדי פעם לאן נעלמה הפינה ״מאמא קולאז׳ שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו לאורך שנים. מאמא קולאז' הייתה אוסף טיפוסים של אמהות. כמעט כולן היו שם: הבלגניסטית, זו שלא ברור איפה מתחיל המטבח בבית שלה, איפה נגמר הסלון ומה זו הפינה המגובבת שלידם, והייתה גם המג׳ויפת, שטוענת שהכי בריא למערכת החיסונית להיות חשופה לחיידקים כבר מינקות. המסנג'רת שהילדים שלה הולכים על בסיס קבוע לבקר חברים אחרי שעות הגן ושעות בית הספר; הספרטנית, שלא ניגשת למיטת התינוק כשהוא בוכה כדי שלא יתרגל ועוד ועוד. כך, שבוע אחר שבוע תרתי אחר הטיפוסים השונים בסיוען המסור של חברותי שירלי ונירית, אחותי ליטל ועוד מגויסות נאמנות. קיתונות של כעס והאשמות קשות חטפתי על המדור הזה. קראו לי ״מיזוגנית״ ו״מרשעת״ מצד אחד, ומצד אחר היו שישבו וחיכו לו, ורק לו. הרי בכל אחת מאיתנו יש כל האמהות האלה יחד, והערניים שבקוראים הבינו שכל טיפוס הוא למעשה בידוד של מרכיב אחד מהסך הכל שהופך אותנו למה שאנחנו.

תשאלו: מדוע הוצפה זו רגשי נוסטלגיה? אז ככה. על פרץ ההתרפקות אחראית אמא אחת שאקרא לה ״האנטיפתית״. איך, איך לא עליתי על זה אז. האנטיפתית חברה בקבוצת וואטסאפ של הורי הכיתה. כאשר מדובר בקבוצות וואטסאפ, אכן מדובר בכאב ראש בדרך כלל. יותר מדי אנשים לא מבינים שאחד שכותב ״שבת שלום״ לא באמת צריך לגרור אחריו עוד ״שבת שלום״ כמספר חברי הקבוצה. אחד זה סבבה, ורק כך יבוא שלום. אלא שהקבוצה המדוברת באמת מתרכזת בענייני הכיתה. מאוד ממוקדת, מאוד בלתי חופרת. לא מזמן שלחה אחת האמהות מנטרה רוחנית. בדיוק שנייה ורבע נדרשו לאנטיפתית להשיב: ״אני מבקשת להתרכז רק בנושאים הקשורים בכיתה״. כמה התאפקתי לכתוב לה מה אני חושבת עליה ומה אני יודעת עליה. אני מכירה לפחות ילד אחד שלא רוצה להתארח אצלם בבית אחרי שמיצה את האנטיפתיות שלה בביקור אחד. זה הספיק לו. אני מכירה עוד ילד, שאני מוכנה להישבע שהוא הבן שלה, שישב שפוף אחרי שהוא פנה אליה באחד מערבי ההורים־ילדים בבית הספר. הוא שאל אותה משהו, והיא ענתה לו בגסות ובקוצר רוח. בעיניים שלו נקוו קצת דמעות, ואז הוא ניער את הראש, הסתכל לצדדים ווידא שאף אחד לא שם לב. אף אחד, חוץ ממי שחלק איתו את השולחן, ומהלב שלו, שבחיים לא ישכח כמה אמא שלו הייתה גועלית אליו.

תקראו לי שיפוטית, ופייר - לא אכפת לי. כי אני מהמרת על זה שהאמא הזאת מדברת בכל הזדמנות על שיימינג, אבל שוכחת דבר אחד. היא שוכחת שהרבה לפני השיימינג, חז״ל קראו לזה הלבנת פנים, החטא הגרוע מכולם. 

שמעתי את אבא אומר לאחי יואב שהשבוע נלך לקנות לו ילקוט חדש.

״ומה נעשה עם הישן?״ יואב שאל, ואבא אמר לו שנכבס ונתרום אותו. אחר כך נזכרתי שיש לי גם קלמר, ואמא אמרה: ״נזכרתי! הנה לכם משימה לחופש. אולי תעשו סדר במגרה של הצבעים וכלי הכתיבה?״ עכשיו אני מסביר: יש מבצע מאוד יפה של אתר ״אמאבא״. הם אומרים שלכל אחד יש בוודאי בבית ציוד משומש למסירה: ילקוט, קלמר וכל דבר שיכול לשמח תלמיד שאין לו אמצעים לרכוש חדש. אתם תתרמו את מה שיש לכם, והם ישלימו את מה שצריך ויעבירו את הציוד באופן אישי לילדים הנזקקים. המטרה שלהם היא לשמח 1,500 ילדים לקראת שנת הלימודים הבאה, ואני חושב שאם יש מבין הקוראים החשובים גם בעלי חנויות או יחצנים, הם מוזמנים להצטרף אלי ואל אחי. 

מבצע "אמאבא ממלאים ילקוט". לרשימת נקודות איסוף הילקוטים ולפרטים נוספים: אתר אמאבא

במסגרת אירועי שנת היובל של מוזיאון ישראל, יוצאת לדרך תוכנית קיץ מיוחדת לכל המשפחה עם שלוש תערוכות חווייתיות ופעילויות בחצר אגף הנוער. בראשונה, ״יומולדת״ (אוצרת: אורנה גרנות), המבקרים מוזמנים לשוטט על שולחן יום הולדת גדול שעליו עוגה ענקית, סוכריות וכוס מיץ, לנשוף על נר יום הולדת בזמן, להביע משאלה ולקבל תמונה שמראה איך אנחנו נראים ברגע הקסום הזה שבו מעולם לא הוצבה לפנינו מראה. אפשר להכין קישוטים לעוגה, ליצור נר יום הולדת אישי ועוד. השנייה, ״תערוכה בקופסה״, שאצרו טלי גביש ועידו ברונו, היא הזמנה למסע בזמן. כל קופסה היא תערוכה, ובכל קופסה הפתעה: יצירה המייצגת את המסר של התערוכה המקורית. אחרונה חביבה היא ״50 שנה של ילדי אגף הנוער״ (אוצרת: רומה קינן), שבה מוצגות עבודות של ילדים שלמדו ויצרו במוזיאון מאז הקמתו. בין העבודות ניתן לראות ציור של סיגלית לנדאו בת ה־5 וללמוד גם על השינויים בתפיסת החברה הישראלית וערכיה, כמו ציורי ההתיישבות העובדת והחקלאות שהוחלפו בציורי בניינים וכבישים. 

מוזיאון ישראל, ירושלים. הכניסה לילדים חינם בימי שלישי ורביעי החל מהשעה 16:00 ובשבתות