שיטת הזכיונות: מי משלם את מחיר היוקרה בשוק הג'יהאד העולמי?

דאע"ש, כמו כל מותג מצליח, מוכר זיכיונות. זה קרה לאל־קאעידה לפניו. בראשית היה אל־קאעידה המקורי, ההוא של אוסמה בן לאדן, שכבש את שוק הג'יהאד בסערה. תוך כמה שנים היו לו סניפים מסביב לעולם. אל־קאעידה היום הוא מותג בשקיעה. הדבר החדש הוא דאע"ש.

צריך לחשוב במושגים מסחריים. כמו שקופיקס (להבדיל מיליון הבדלות) כבשה את שוק הקפה בזכות הורדת מחירים מאסיבית, כך דאע"ש כבש את תחום הג'יהאד בזכות עריפת ראשים סיטונית. פעם, כל ג'יהאדיסט מתחיל חלם להגיע לאל־קאעידה. היום הוא חולם על דאע"ש. על מה יחלום מחר? עדיף שלא נדע.
 

הסניף של דאע"ש בסיני הוא זכיין של המותג המקורי מצפון סוריה ועיראק. מדובר, בעצם, בארגון מקומי בשם "אנסאר בית אל־מקדס" שהתחיל לזנב במצרים (וגם בנו) במקביל להופעת דאע"ש. בהתחלה הם סינפו את עצמם לאל־קאעידה. אחר כך, כשהוקמה הח'ליפות האסלאמית של דאע"ש בצפון סוריה ומערב עיראק, הם רצו להצטרף להצלחה המוכחת. היו מגעים בין הצדדים, אבל לא נרשמה התקדמות. בדאע"ש לא הכירו את הטיפוסים האלה מסיני ולא התלהבו. קשה לבנות מותג, מאוד קל להרוס אותו. קודם שיוכיחו את עצמם, אמרו אנשיו של אבו בכר אל־בגדדי.
 

ובכן, אנסאר בית אל־מקדס הוכיח את עצמו. השיא היה בפיגוע ההוא, בתחילת אוגוסט 2012, כשאנשי הארגון תקפו עמדות של המצרים ברפיח, הרגו חיילים מצרים, השתלטו על רכב משוריין מסוג ברד"מ (BRDM) וניסו לפרוץ איתו אל תוך ישראל. הם נבלמו בתגובה מהירה של צה"ל (שהולידה כמה צל"שים), אבל המסר עבר. זה היה כרטיס הכניסה לדאע"ש. טקס ההסמכה. הגיבוש.

את המחיר שילמו המצרים ביום רביעי ואולי נשלם בעתיד גם אנחנו. מצד אחד, דאע"ש אכן על הגדרות. מתקרבים בצפון, כמעט נוגעים בדרום. מצד שני, לא צריך להיבהל יותר מדי. סוד ההצלחה של דאע"ש פשוט: הם מוכנים למות. זה הסוד שהפיל בזמנו את עזה לידי חמאס, זה הסוד שמפיל את השטח הנוכחי לידי דאע"ש. כשהם נתקלים בחיילי סדיר מצרים, שמשפחותיהם נמצאות במרחק אלף קילומטר במצרים, הם מנצחים. כנ"ל עם חיילים עיראקים. כשהם נתקלים בכורדים שנלחמים על הבית ועל חיי נשותיהם וילדיהם, התמונה משתנה. 
 

בסיני משלמים המצרים את מחיר ההזנחה. אין להם תשתית מודיעין, האוכלוסייה המקומית שונאת אותם, הם נלחמים ברוחות ושדים. ועדיין, לא צריך לחשוש לנפילת סיני בידי דאע"ש. לא סביר שזה יקרה. המצרים נלחמים עכשיו על ריבונותם ועל כבודם. הצבא שלהם גדול, עוצמתי ומאומן. ייקח עוד הרבה מאוד זמן עד שדאע"ש סיני יתפנו אלינו. כרגע, אנחנו לא מופיעים בתוכניות הרב־ שנתיות שלהם. צריך לקוות שגם לא נופיע. ואם נופיע, יש להניח שזה ייראה אחרת לגמרי.

מה שכן צריך להדאיג הוא הנעשה בתוך רצועת עזה. צה"ל ושב"כ חלוקים מאוד בהערכותיהם את המצב והשטח. שב"כ התריע, כבר עם סיום צוק איתן, שהמערכה הבאה מעבר לפינה. צה"ל מרגיע. לא פינה ולא מערכה. סביב השאלה מה צריך לעשות, חילוקי הדעות מתחדדים. השב"כ מתריע. צה"ל, בגיבוי מתאם הפעולות בשטחים, תומך בהקלות דרמטיות. כולל, למשל, אישורי עבודה למספר גדול של פועלים עזתים לעבוד בעוטף עזה.

כן, מדובר בדרמה של ממש, אבל בשלב הזה היא לא מחלחלת אל מחוץ לחדרי הדיונים בקריה. השב"כ מתנגד, שר הביטחון לא אוהב ניסיונות מהסוג הזה, ראש הממשלה מפחד (כרגיל). אם הוא עושה דבר כזה ואחד הפועלים, חלילה, מעורב בפיגוע, ליברמן עושה ממנו קציצות מבחוץ, בנט עושה את אותו הדבר מבפנים, ועוד לא דיברנו על אורן חזן. 
 

אבל הוויכוח חי וקיים. בצה"ל ובתיאום הפעולות בשטחים הפנימו, עוד לפני פרוץ צוק איתן, ששיטת האיטום נכשלה. שהמבוי הסתום של חמאס בעזה יוביל לפיצוץ. עדיף לשחרר לחץ, ליצור תקווה, לבנות אופק כלכלי (בהיעדר אופק מדיני), ליצור דו־קיום, לבנות מצב שבו לצד השני יש מה להפסיד, כי כשאין לו, כולם מפסידים (ע"ע צוק איתן). אם היינו שואלים את אלוף פיקוד הדרום ואת הרמטכ"ל, הם היו מאשרים להרחיב את תחום הדיג, להכניס פועלים, לבנות נמל ימי צף סעודי/מצרי, להשפיע על השטח, לבנות לצד השני נכסים כדי שבשעת הצורך יהיה לו מה להפסיד ויהיה לנו איך להעניש. כרגע, אין לו, ואין לנו. וזה מסוכן. 
 

בפיקוד הדרום מעריכים שחמאס מוכן לדבר היום על כל סוגי הפסקת האש/תהדיה לכל מיני סוגים של טווחים, ובלבד שיוסר ממנו המצור ויקבל אופק כלכלי. זה מצב כמעט חסר תקדים. הוויכוח בין גורמי הביטחון (בעיקר צה"ל־שב"כ) חם עד לוהט. הדרג המדיני לא מכריע. זו יכולה להיות בכייה לדורות. 
 

ועוד משהו קטן בענייני ביטחון. בימים הקרובים, אחרי אינסוף דחיות, יפורסם סוף־סוף דוח לוקר בעניין תקציב הביטחון. אין לי מושג מה יהיה כתוב שם. אני יודע שהרמטכ"ל הנוכחי רב אלוף גדי איזנקוט יכול להיות פרטנר לחשיבה מחוץ לקופסה ולכל דבר הגיוני. מה שהייתי ממליץ ללוקר ולצוות שלו, זה להקפיד בסגנון. בשנים האחרונות פגענו במשרתים ובאנשי הקבע בשלל התלהמויות וסאטירות־לכאורה שהפכו אותם לשק חבטות לאומי. זה מיותר, זה מטומטם, זה לא ראוי. אלה הבנים שלנו, והם אלה שנכנסים בסוף לתוך האש כדי לשמור עלינו. הסגנון לפעמים חשוב יותר, או לפחות כמו התוכן.

2

סאגת הגז הטבעי הפכה השבוע לפלונטר פוליטי מביך, באדיבותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ככל שהמוטיבציה של נתניהו התגברה בנושא הגז, כך העמיקו גלגליו להתחפר בחול הטובעני. ככה זה כשהולכים עקום מההתחלה. מדובר בהחלטה של טריליון שקל. ההחלטה הזו ראויה להתקבל בשקיפות מלאה. לא ב"דיון ציבורי" מלאכותי של שבועיים אחרי שהיא מתקבלת, אלא בדיון חברתי מעמיק ורציני שמתנהל לפני שהיא מתקבלת. 
 

אני מאמין שנתניהו הגיע לסוגיה הזו בתום לב. הוא באמת מאמין שהמתווה הנוכחי טוב לישראל, או לפחות הרע במיעוטו, והוא באמת חושש שיקרה ל"לווייתן" מה שכמעט קרה ל"תמר". גם כך, העיכוב בפיתוח "תמר" והעובדה שלא הוקמה תשתית הולכה או מסוף קבלה והמשק ספג נזק של מעל 10 מיליארד שקל בגלל הליכים בירוקרטיים וכשל רגולטורי, צרבו את נפשו של נתניהו צריבה עמוקה, כולל צרבת. הבעיה שלו היא שהוא הפיק את הלקחים ההפוכים ועכשיו ניצב מול השברים ומנסה לטכס עצה.
 

כמה מילים כלליות: הוויכוח על הגז הוא אחד הלוהטים והיצריים שנראה כאן. שתי קבוצות עומדות, זו מול זו, ונלחמות בשיניים ובציפורניים. כל השאר, שזה אנחנו, מתלבטים בין המחנות. עמותת "לתת" פרסמה השבוע סקר שבו התבקש הציבור לדרג את הנושאים החברתיים הבוערים מבחינת סדר העדיפויות לפתרון. במקום הראשון, הורדת מחירי הדיור. במקום השני המלחמה בעוני. אחר כך ביטחון תזונתי, אחר כך הגברת התחרות בין הבנקים, ורק אז, במקום החמישי והלפני אחרון, פתיחת משק האנרגיה לתחרות. קצת יותר מ־7% מהנשאלים ציינו את הנושא הזה במקום הראשון בסדר העדיפויות שלהם. אגב, במקום האחרון ממוקמת הורדת מחירי החינוך.
 

צעירי מרצ והמחנה הציוני בהפגנה נגד מתווה הגז. צילום: אבשלום ששוני

זה לא אומר שהנושא לא חשוב. הוא חשוב, הוא דרמטי, הוויכוח במקומו. הבעיה היא שכדי לגבש דעה בנושא הזה, צריך להיות מומחה בתחום. שום סמינר מהיר לא יעזור כאן. אני קורא כבר חודשים כמעט כל מה שמתפרסם, בשבועות האחרונים התחלתי לרדת לרזולוציות ובשבועיים האחרונים דיברתי ותחקרתי רבים מגיבורי הפרשה מהמחנות השונים. מסקנה? המבוכה חיה וקיימת. אלה אומרים שחור, אז אלה מיד קובעים לבן. אישית, אני נוטה לתמוך בעמדת הממשלה. יש סיכוי שהגז יישאר באדמה (הכוונה ל"לווייתן"). יש סיכוי שיקרה לנו מה שקרה למצרים. יש סכנה שהמשקיעים יברחו (הם כבר די ברחו) או לא ירצו לבוא. מצד שני, אני מודע לנושא המחיר. יש מקום להוריד אותו. כנראה. זה לא בוער בנפשי ואני לא בטוח בעצמי.
 

הבעיה היא, שכל מי שלא מתייצב מיד בדום מתוח לצדם של גיא רולניק ושלי יחימוביץ', מואשם בבגידה. מי שלא חושב אוטומטית כמוהם, נגוע כמובן בניגוד אינטרסים, או בשחיתות, או גם וגם. זה לא ראוי. יכול להיות שהמתלבטים/הנבוכים האלה אותנטיים? רולניק, עיתונאי חשוב, משפיע וגם קצת משיחי, צייץ השבוע את זה: "שורה של עיתונאים ידועים כבר עשור טוענים שנתניהו הוא נוכל/סמרטוט/שליח של שלדון או שרה, וראו זה פלא: הם מתמוגגים ומשבחים אותו על 'מנהיגות' בגז".
 

נדמה לי שהוא התכוון אלי. מודה באשמה: אכן "התפלקו" לי כמה מילות שבח לנתניהו בסוגיה הזו. איזו מקלחת חטפתי בעקבותיהן. פשע נגד האנושות. משעשע. אז כמה תיקונים, רולניק: ראשית, אני כותב את הדברים שאתה מייחס לי (אם כי במילים אחרות) יותר מעשור. קרוב יותר לשני עשורים. שנית, למרות החשיבות האמיתית של מתווה הגז, נדמה לי שהתקפה על השילוב שלדון־ביבי וחשיפת מעלליה, אישיותה, מעורבותה ודורסנותה של הגברת נתניהו לא פחות חשובים, וקצת יותר מסוכנים. 
 

בשנים הראשונות, רולניק, הייתי לגמרי לבד. לא זכור לי שהצטרפת או תמכת. לא זכור לי שבאתי אליך בטענות. לפעמים, עשית הפוך. כשאנחנו ניסינו להסביר לציבור את משמעות כניסתו של אדלסון כטייקון תקשורת שמחלק עלון המתחזה לעיתון בחינם ובמיליוני עותקים, אתה התפרנסת מהדפסת אותו "עיתון" במשך שנים. אז בוא ניכנס לפרופורציות. לא כולם מושחתים, ולא כולם משרתי טייקונים. יש כאלה שסתם מתלבטים. בניגוד לך, רולניק, לי אין מונופול על הצדק ועל האמת. בנושא הגז יכול להיות שאתה צודק. לדעתי, גם יכול להיות שלא. והכי יכול להיות, זה שהאמת רובצת לה איפשהו באמצע.

3

מי שהובילו אותנו למצב המוזר והמגוחך שבו אנחנו נמצאים היום בנושא הגז (למתווה יש רוב. לפרוצדורה הנדרשת להעביר אותו, אין רוב) הם אריה דרעי ואביגדור ליברמן. משעשע מאוד לראות שליברמן, האיש שמואשם על ידי המרקר בפשעים נגד האנושות, ודרעי, שגם הוא לא מלקק שם דבש, הפכו בעצם לנסיכים על הסוסים הלבנים שהצילו את השיירה מוקפת הטייקונים ברגע האחרון. 
 

נתחיל עם ליברמן. הוא חזר מחו"ל ביום ראשון ועוד בדרך משדה התעופה קיבל, בטלפון, פרזנטציה על מתווה הגז. אחר כך התקשר דרעי וסיפר לו על המתווה. דרעי, שסירב לחתום על הסעיף שיאפשר לממשלה להעביר את המתווה, אמר לליברמן שהוא תומך במתווה. מבולבלים? כן, גם אנחנו. אבל אז, בראשון בערב, קיבל ליברמן טלפונים גם מיאיר לפיד ומיצחק הרצוג. אגב, גם לפיד חושב שהמתווה לא כל כך גרוע, אבל לפיד מאמין שצריך להפיל את הממשלה בכל דרך. הוא והרצוג הציעו לליברמן להתנגד.
 

ביום ראשון עוד האמין ליברמן שיתמוך בכנסת בהצבעה על הפרוצדורה. בלילה הוא הבין שיש בעיה. חוץ מהטלפונים מיאיר ובוז'י, הוא קיבל גם טלפונים מכמה מאנשיו. הוא התחיל לטפטף ספקות. ואז הגיעה ישיבת הסיעה. נדמה לי שמעולם לא הייתה בישראל ביתנו ישיבת סיעה סוערת כזו. היו גם צעקות שנשמעו למרחוק. מישהו שעבר ליד הסיעה באותן דקות סיפר לי שזה נשמע כמו טריבונה בטדי אחרי גול של בית"ר. מי שהרימו את נס המרד היו שתי הנשים: השרה לשעבר סופה לנדבר, וחברת הכנסת הנמרצת אורלי לוי־אבקסיס.
 

להביא הדלפות מישראל ביתנו לא קל. גיבורי העלילה שותקים. אבל המהומה בסיעה התרחשה לעיני לא מעט אנשים, וחלחלה החוצה. ליברמן ניהל את הישיבה בחוכמה. הוא ערך סבב דוברים, שהחל בשני ח"כים שתמכו במתווה והציעו להצביע בעד. השניים, חאמד עמאר ושרון גל, לא תיארו לעצמם מה צפוי להם. אחריהם דיברו לוי־אבקסיס ולנדבר. הנה סיכום מאולתר של הדברים: למה שנהיה חותמת גומי של הקואליציה? הרי אנחנו אופוזיציה. על מה אנחנו מצביעים? מישהו ראה את המתווה? בשלב הזה ליברמן אמר שראה וציין שהוא חושב שהמתווה טוב. ראית את המתווה במו עיניך? שאלה לוי־אבקסיס, הרי אם יש סעיפים בעייתיים יסתירו אותם. מה נגיד אחר כך? שלא ידענו? 
 

למרבה ההפתעה, ח"כ סופה לנדבר, אחת הנאמנות הגדולות של ליברמן, הצטרפה ללוי־אבקסיס: כל הזמן מדברים על הון־שלטון, אתם רוצים ששוב ידביקו לנו את זה? צריך לראות את המתווה לפני שחותמים. לא להיות חותמת גומי. עוד אמרה לוי־אבקסיס שתמיכה בהצבעה בכנסת תהיה מעשה לא חכם פוליטית, ערכית והתנהלותית. למה שנהיה השטיח של הקואליציה? למה ש"כולנו" תתחלק החוצה בלי אחריות והכל יפול עלינו?
 

בסופו של דבר, התברר שיש רוב לעמדתן של לוי־אבקסיס ולנדבר. ליברמן השתכנע. הוא הבין את הפוטנציאל של המהלך כולו, ודי התלהב. המבוי הסתום שאליו תמרן את נתניהו גורם לו לא מעט נחת. הוא גם הוכיח, באותו כרטיס, שהקואליציה שבירה. נבואות הזעם שלו על תוחלת החיים של הממשלה קיבלו משנה תוקף. שלולית הדם הרע שרבצה בינו לבין נתניהו הפכה לאגם. היה לאיווט בסך הכל שבוע די מוצלח. לאן יובילו ניצני הדמוקרטיה שהתגלו בישראל ביתנו? לא ברור.
 

נעבור לדרעי. זה שנתן את הדחיפה הראשונה לכדור השלג שהתגלגל וקבר את מאגרי הגז. "בסוף", אמר לי דרעי השבוע, "אסור לשכוח שאת 'לווייתן' גילו כבר ב־2009 ועד היום לא פותח. צריך להקים על זה ועדת חקירה ממלכתית. גם בזה ש"ס אשמים? מי היה ראש ממשלה מ־2009 עד היום? ויש גם דיוויד גילה. הוא אישר להם לפני שנתיים, נכון? ופתאום נבהל. אם הוא היה מתנגד מהרגע הראשון, זה היה נראה אחרת. אבל הוא לא התנגד".
 

שאלתי את דרעי מדוע ויתר על סמכותו. הוא לא עשה לעצמו קריירה מוויתורים על סמכויות. "שמע", הוא אמר, "תחשוב על זה רגע. אני נופל לתוך התפקיד בהפתעה. לומד את החומר. כל זה חדש לי. פתאום כל זה קורה. פתאום פרופ' גילה מתפטר. מה אני אמור לעשות? באים אלי החבר'ה מהאוצר. חבר'ה נהדרים. אמיר לוי והאנשים שלו. הם מבינים שזה מה שיש, מנסים להציל מה שאפשר, הרי צריך לסגור את זה כבר. והכל נופל עלי".
 

למה לא ויתרת על הסמכויות ברגע הראשון, אחרי שהבנת, שאלתי אותו. "קודם כל, קיוויתי לשכנע את פרופ' גילה להישאר. חשבתי שיש על מה לדבר. התברר שלא. לדעתי היה מקום לפשרה חכמה. אבל הוא היה נעול, רצה לצאת גיבור, ליפול על חרבו. ראיתי שזה לא הולך, אז לפני כמה שבועות רציתי להעביר את הסמכויות שלי לשטייניץ. באו אלי החבר'ה מהאוצר וביקשו ממני לא לעשות את זה. שמע, אתה השר שלנו, אתה התקווה האחרונה, הם אמרו לי, אל תיתן את הסמכויות, הרי כחלון כבר ויתר לביבי, אנחנו לא רוצים לרוץ מהר מדי, צריך לתקן דברים".
 

"צריך לתקן דברים" אריה דרעי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

תיקנת? שאלתי את דרעי, "ברור", הוא אמר, "שם נולד המכתב שלי לנתניהו עם הדרישה לשבעה תיקונים במתווה, אחרת, אמרתי לו, אני לא מפעיל את סמכותי לפי סעיף 52. אז הם ישבו עם תשובה ונובל, וכל שבעת התנאים שלי התקבלו. אחד לאחד. ואמיר לוי היה שמח והיה נדמה לכולנו שהכל בסדר. נשארו קצת השגות בעניין המחיר, זה נכון. ובינתיים הגענו לקבינט ואני החלטתי, כמה שעות קודם, שאין סיבה שאני אקח אחריות לבד.

"הייתי בטוח שזה יעבור בכנסת. אני די בהלם שזה לא עבר. מצד שני, בזכותי העניין נפתח לציבור. צר לי שנתניהו ישר הגיע למסקנה שיש קונספירציה. והתחילו כל הדיבורים על קובי מימון, ועל העיתון של ש"ס. תאמין לי, אני לא מכיר את מימון, לא יודע איך הוא נראה. המהלכים שלי בסיפור הזה היו תמימים לגמרי. לא מתואם עם כחלון, לא עם אף אחד. זה הבל ורעות רוח. אני חושב שהדיון הציבורי חשוב ואני חושב שאפשר גם לדבר עדיין על תיקונים במחיר".

4
על חבל דק
לסיום סאגת הגז, התקשרתי השבוע לפרופ' איתן ששינסקי. האיש שהפך לאימת טייקוני הגז, לאחר שוועדה בראשותו הגדילה את המס והתמלוגים שישלמו, לא חשוד בהטיה לטובתם. הייתה שיחה ארוכה. אולי אפילו מייגעת. ששינסקי יורד לרזולוציות בלתי אפשריות, אבל השורה התחתונה שלו היא שהמתווה סביר. "אין מחיר נכון לגז", הוא אומר, "בכל מדינה הסיפור שונה, ההקשרים שונים, העלויות, הנסיבות והתשתיות שונות". 
 

על פי ששינסקי, גם תקרת המחיר שנקבעה כאן אצלנו סבירה. האיום על האפשרות לפתח את "לווייתן" אמיתי, יש גם סיכוי שאף אחד לא ירצה לקנות את "כריש" ו"תנין" אם עקרונות המתווה יישברו. בסך הכל, אומר ששינסקי, מתווה סביר, אם כי לא מושלם. 
 

ובינתיים תמונת המצב הולכת ומסתבכת. התברר שישראמקו של קובי מימון, החבר של כחלון, מתנגדת למתווה, ומיד החלו הרינונים על העובדה ששלושה מכולנו לא מצביעים, כשירות מיוחד לאותו מימון. אנשיו של כחלון מבטלים את התיאוריות האלה בהינף יד. כחלון החליט לא לגעת בגז ולא ייגע בו, הם אומרים. סיפור הגז לא מעניין אותנו. שיעבור, שלא יעבור, אנחנו נעולים על המשימות שלנו. יוקר המחיה, נדל"ן, הבנקים. הצעת החוק של ח"כ אלי כהן בעניין דמי אבטלה לעצמאים עברה כבר קריאה טרומית. הצעות רבות נוספות בצנרת. אנחנו מתקדמים. אין לנו מושג כמה זמן תשרוד הממשלה הזו, אבל ננצל כל דקה. הכלבים יכולים לנבוח, השיירה הזאת חייבת לעבור.
 

חוץ מזה, גם לכחלון מגיע ליהנות קצת, אז לקראת סוף השבוע התבשרנו של שובו לסדר היום של "מס הירושה". כחלון אהב מאוד את המס הזה עוד במהלך הקמפיין. מתברר שנתניהו אהב אותו הרבה פחות. אבל יש סיפור אחורי: במשפחת נתניהו רואים במס ירושה התנכלות אישית. גם מדרגת המס, החל מ־10 עד 12 מיליון שקל, מתאימה בול לירושה העתידית במשפחת נתניהו, שהונו מוערך בסביבות 15־20 מיליון שקל. בסביבתם החשאית של כחלון ונתניהו יודעים להגיד שבכל פעם שהיחסים בין השניים נמתחים, מחזיר כחלון את מס הירושה לסדר היום. זה גם איום וגם הלצה פנימית. 
 

הבעיה היא שבפעם האחרונה שניסו לפגוע לנתניהו באחת מציפורי הנפש שלו (חוק "ישראל היום"), זה נגמר בבחירות. יכול להיות שכחלון הולך על חבל דק. נתניהו אומר, בשיחות פנימיות, שלא מפחיד אותו ללכת לבחירות. בפעם האחרונה ניבאו לו 18, והביא 30. בפעם הבאה, הוא אומר, יביא 40. כן, זו הזחיחות שמדברת כרגע מגרונו של ראש הממשלה, כי יש עוד כמה נתונים שנוספו בינתיים. בפעם הבאה, אומרים בסביבות כחלון, אנשים ישאלו את עצמם את מי הם רוצים להכניס לכנסת. את מספר 12 ביש עתיד או מספר 12 בכולנו, שהם אנשים ראויים עם קבלות וכישרון, או את אורן חזן וירון מזוז העתידיים?

מה עבר במוחו של יוחנן דנינו כשאישר למשטרה לערוך לכבודו טקס פרידה מלכותי, ראוותני, ובעיקר חסר טעם? מה גרם לו להדיר את התקשורת מהטקס הזה, ולהזמין עליו את כל הביקורת (המוצדקת) שהוטחה בו? תמהני. דנינו הוא איש מוכשר. אינטליגנטי, רהוט, פיקח, ייצוגי. לא דמות השוטר הקלאסי. ביצועיו כמפכ"ל שנויים במחלוקת. הוא פעל המון למען השוטרים, זה נכון. פרשת 512 באה לו בדיוק בזמן והיא נראית, כרגע, חשובה והישגית. מצד שני, היו כבר פרשות שנראו טוב ונגמרו רע, כך שאין לדעת.
 

הבעיה היא שבתקופת דנינו המשטרה, כארגון, התרסקה. תדמיתה נפגעה, וחוט השדרה המוסרי שלה התפוקק. תופעת ההטרדות המיניות, שסימנה את סוף דרכם של ניצבים רבים, פרשיות השחיתות, בראשן פרשת רב פקד ערן מלכה, ועוד אירועים רבים שהחזירו את המשטרה כברת דרך גדולה אחורה, גדולה בהרבה מכברת הדרך שגייס דנינו קדימה. במצב הדברים, נשף פרידה כל כך יקר ומגלומני הוא הרבה יותר גרוע מגול עצמי. מסכי הענק שמהם ניבטה דמותו העצומה של המפכ"ל היוצא, ספר הילדים המגוחך, הסרט המושקע, האלבום, מצעד הפוליטיקאים ועורכי הדין הנוצצים. בשביל מה הוא היה צריך את זה?
 

שני דברים מציקים לי בעניין דנינו. הראשון הוא שיתוף הפעולה שלו עם צרכיו של נתניהו בשנתיים האחרונות. הייתי זה שחשף את העובדה שנתניהו ודנינו סיכמו על הארכת כהונתו של המפכ"ל בשנה, מעל הראש של השר אהרונוביץ. דנינו הכחיש ומכחיש עד היום. אני עומד מאחורי הפרסום ומוכן לעמוד מאחוריו גם בבית משפט. הדבר השני, הוא יחסו לתקשורת. נדמה לי שדנינו למד מנתניהו שכמה שיותר ביקורת שיחטוף מהתקשורת, כן ייטב. לכן הוא חוגג ומצפצף, בדיוק כמו נתניהו. 
 

האם הוא בדרכו לליכוד? אין לדעת. צינון ארוך לפניו. אחרי הצינון, תבוא ההתפכחות. נתניהו כבר פיתה הרבה מאוד כוכבים להצטרף אליו. הבעיה היא, שאחרי תהליך הפיתוי, לעולם יגיע שלב הבגידה והאכזבה. דנינו מוזמן לעשות שיעורי בית. וחוץ מזה, המילה האחרונה באשר לקשרים בינו לבין השלטון במחצית השנייה של כהונתו, עוד לא נאמרה.

ביום שלישי הקרוב בשעה 9:00 בבוקר ידון בג"ץ, בהרכב מורחב של חמישה שופטים, בעתירה של יש עתיד נגד מינוי ח"כ יעקב ליצמן לסגן שר הבריאות, במעמד שר. יעל גרמן, שמובילה את העתירה הזו, מדגישה שאין לה דבר נגד ליצמן עצמו. להפך. יש קונצנזוס לגבי כישוריו לתפקיד. הבעיה היא, שבשבתו במשרד כסגן שר בלבד, יש פגיעה קשה באיכות הטיפול בנושא הבריאות, שראוי לשר במשרה מלאה.
 

ב־2009 הגישה ההסתדרות הרפואית עתירה דומה נגד אותה החלטה (למנות את ליצמן לסגן שר במשרד הבריאות). אז העתירה נדחתה, אבל השופט אליקים רובינשטיין ניפק בפסק דינו מה שהוא כינה "התראת בטלות", קרי התראה שלפיה בעתיד עתירות כאלה לא יידחו. "נראה כי המוסד של 'כאילו', של סגן שר הממלא את פונקציות השר עד קצה גבול היכולת הפורמלית כשהשר המכהן הוא ראש הממשלה... הוא מוסד הקרב לתום דרכו. על המערכת הממשלתית ליתן דעתה כי פסק דין זה, אף אם לא הביא להתערבות שיפוטית נוכח הרקע שתואר, מהווה תמרור לעתיד... ראוי משרד ממשלתי כי מי שעומד בראשו בפועל, במהות, יהא בעל כל הכוחות והסמכויות, מהחל ועד כלה, למלא את תפקידו ולשרת את הציבור... ואנו יוצאים מהנחה כי כך יהא בממשלה הבאה למצער".
 

השופט רובינשטיין צדק ואכן, ב"ממשלה הבאה" אחרי פסיקתו, ממשלת נתניהו־לפיד, כיהנה שרת בריאות במשרה מלאה, יעל גרמן שמה. אלא שלמצער, בשפתו של השופט, הממשלה הזו התפרקה מהר והנה חזרה לה קומבינת ליצמן.
 

יש לי תחושה שבג"ץ ישים לזה קץ הפעם, וטוב שכך. ליצמן הוא איש מקצוע, פוליטיקאי יעיל, פיקח, מבין עניין ונחוש. הגיע הזמן שהוא יהיה שר קליטה. לתחושתי, אם שופטי בג"ץ יקיימו מה שהובטח, נקבל שר בריאות במשרה מלאה ואולי גם תחילת שיתוף משמעותי יותר של החרדים בחיי המדינה הזו.