כשבית המשפט העליון האמריקאי פסק בשבוע שעבר את החלטתו ההיסטורית שקידמה עוד קצת (הרבה) את שוויון הזכויות של הלהט"ב בארצות הברית, החלטתי לעזוב את בית הכנסת שישבתי בו ולנדוד דרומה לבית הכנסת של הקהילה בדרום העיר.
חשבתי שאגיע לניו יורק ואחזור לימים שבהם אני נודדת מבר לבר בערבים, אבל מצאתי את עצמי במקום זה בסבב בתי כנסת. מי אמר שאני לא יודעת איך לבלות?
במקור בכלל הוזמנתי לעיר כדי לשמוע על היחסים בין הקהילה היהודית האמריקאית לישראל, אבל התגלית הגדולה, מבחינתי לפחות, הייתה תחייתו מחדש של החיפוש אחר הזהות היהודית שלי.
הנחת הבסיס שלי היא שאין יהודי בארץ שלא מכיר במידה זו או אחרת את העולם האורתודוקסי. הדרישות די ברורות - חיה על פי ההלכה או לכל הפחות היוולד, התחתן והיקבר על פי ההלכה ובין לבין נעלים עין מאורח חייך או שנגדף אותו, תלוי בערכים שגדלנו עליהם בבית. אלה האופציות המוכרות והמתוקצבות על פי מדינת ישראל, ועם הידיעה הזאת התהלכתי רוב חיי הבוגרים.
בית הכנסת היה שמור לחגים ובראשם יום כיפור, שאפשר להגיד עליו הרבה דברים אבל אטרקטיביות היא לא אחד מהם. בבית שמרו על כשרות, מדי פעם עשינו שבתות אצל סבא מקס בירושלים ולפני החתונה לימדו אותי ברבנות שכדי לרענן את חיי הנישואים אני יכולה ״להעביר את העציץ מפינה אחת של הסלון לשנייה״. ציטוט מדויק, אגב. זו הייתה היהדות שהכרתי ולאט־לאט התרחקתי ממנה. היהדות בשבילי הייתה אווירת השבת ברחובות רגע לפני הארוחה המשפחתית, וזה הספיק לי.
ואז הגעתי לשם. בדרך עוד הייתי מוקסמת מבשורת הוצאת שומן הטראנס מהתפריט הלאומי, מי ידע שלאמריקה היו תוכניות גדולות יותר בשבילי.
על יהדות ארצות הברית אני שומעת בערך פעם בשנה, כשאני קוראת את הידיעה הקבועה בעיתון על אחוז ההתבוללות שהולך וגדל. המספר עצום ועומד היום על כ־70%. בארץ מזועזעים ובארצות הברית מתייחסים לעניין כאל לא פחות ממלחמה. הם מכירים בעובדה שאם הם לא יעשו משהו מהר, אפילו הזיקה הבסיסית לזהות היהודית של מי שבוחר להתחתן עם האהבה שלו, שחצתה את גבולות הדת ובעיקר של הילדים שלהם, תיעלם.
הגישה האורתודוקסית שלא ממהרת להכליל את כל מי שרוצה להיות חלק מהעם היהודי, בלשון המעטה, פשוט כבר לא עובדת שם, והדבר מתבטא במחקרים ובעיקר במספרים. מספר האורתודוקסים הוא פחות מחצי ממספר הרפורמים, והפער גדל. הרפורמים, צדיקים גדולים, מתפללים והולכים לבתי הכנסת וחיים אורח חיים יהודי באופן אדוק יותר מכל חילוני שאני מכירה, מחנכים זוגות מעורבים חינוך יהודי ומקבלים כל מי שרוצה להתקבל, להכיר ולהוקיר את היהדות. ובינתיים בארץ - הראש עמוק בתוך החול.
בארץ לא מדברים על אחוזי ההתבוללות בתוך החברה הישראלית, כי הסטטיסטיקה של הרבנות והממסד נקבעת על פי הדת הרשמית של האם, כפי שתועדה בתעודת הזהות. אף אחד לא מדבר על המספרים העצומים של החילונים שמעדיפים לוותר על כל זיקה יהודית, כי לפי מה שהם למדו יש דרך אחת בלבד להיות יהודי וזו תחת שליטתה המוחלטת של הרבנות. הראש בחול ואף אחד לא מדבר על ההשלכות של הבחירה הזאת להימנע מהדת בגלל המסגרת הנוקשה של ההלכה שקובעת שיש שחור ויש לבן וצריך לבחור. האלטרנטיבות הן רק טיפה בים וגם הן, לדעתו של שר הדתות בממשלת ישראל, מהוות בכלל סכנה עצומה על העולם היהודי בכלל.
את היהודים הרפורמים בארה״ב אנחנו אוהבים כנראה רק בגלל הכסף שהם מעבירים לכאן והמילה הטובה שהם זורקים על ישראל כשצריך, בגלל החוטים שהם מושכים בוושינגטון ובגלל היהודים שהם מביאים מדי שנה לישראל כדי להראות להם את "בסיס האם״. כשמדובר בזהות היהודית אין להם מילה. לא רק שאין להם מילה - הם איום משמעותי על קיומה של היהדות לפי שר בממשלת ישראל. עד עכשיו אני מנסה להבין למה הם ממשיכים לחבב אותנו, אני כבר מזמן הייתי דופקת את הראש בקיר מהזעם והעלבון.
זו גם המגמה בפועל. יותר ויותר רפורמים וקונסרבטיבים שמהווים יותר מחצי מהיהודים בארה״ב, מחליטים לצאת מהמשחק הפוליטי בכל מה שקשור לישראל ולהתנער מהתמיכה הגורפת שהייתה נהוגה עד עכשיו. כאן הם מוקצים, אבל שם מנהיגי הזרמים השונים מסוגלים להכיר בקיומם של האחרים גם אם הם לא מסכימים עם הדרך. עזבו הכרה, הם מסוגלים לשבת סביב שולחן אחד. יש סבירות גדולה יותר שים המלח יקפא לפני שתרחיש כזה יתקיים כאן.
בבית הכנסת של הקהילה הגאה אין מקום לשבת בערב שבת הזה. התפילות לפי אותם ניגונים מסורתיים שהכרתי ולפי הסדר המוכר. בפינה עומד לו מתרגם לשפת הסימנים כדי שאפילו מתפלל אחד לא יישאר מחוץ ללופ. אין מקום לשבת, אבל יש מקום לכולם. פתאום נזכרתי מה אהבתי במסורת, נזכרתי איך זה צריך להיות. הייתי אני החריגה בקהל והרגשתי הכי שייכת שאפשר.
מתי בארץ? במהרה בקרוב בימינו, בעזרת השם.