שלוש סוגיות של דת ומדינה עמדו על הפרק בשבוע האחרון. אחת סמלית וזניחה - ההחלטה לבטל את רפורמת הגיור; אחת סמלית וקצת פחות זניחה - ההחלטה להחזיר את בתי הדין הרבניים למשרד הדתות; ואחת שעוד לא ברור מה יהיה איתה - הניסיון לכפות כשרות בפיקוח הרבנות הראשית גם על מי שרוצה בכשרות אחרת.
שלושתן גורמות לישראל נזק בזירה הבינלאומית, מול מי שמחפש להוכיח שישראל היא תיאוקרטיה חשוכה, ומול יהודי העולם העומדים משתאים, לא לגמרי מבינים, איך היהדות, שהיא גם שלהם, הפכה למיצג מגוחך כל כך של מאבקי כוח.
שלושתן לא ישנו הרבה את מצבו של היהודי הישראלי, ולכן עוררו תגובה מפוהקת - כמה מחאות רפות בתוכניות הרדיו, כמה פוסטים נזעמים ברשתות החברתיות, וזהו. זהו בעצם שורש הקושי של מי שאינם ישראלים לפענח את מה שקורה כאן: הם פשוט לא מבינים שמבחינתם של רוב תושבי ישראל הרבנות הראשית, פטרוניה ותעלוליה, הם לא הרבה יותר ממטרד.
נכון, פה ושם יש מי שנפגע, פה ושם יש מי שנתקל במכשול אמיתי. אבל זה היוצא מן הכלל. הציבור הרחב לא מתרגש מהקרבות הניטשים על סמכויות הרבנים משום שאין לרבנים השפעה אמיתית עליו. במקום לבחור להתרגש, הוא בוחר להתעלם. ואגב, זה נכון כמובן כשמדובר בציבור חילוני, אבל הולך ומתגבר גם בקרב ציבור מסורתי ודתי-לאומי.
נכון, פה ושם יש מי שנפגע, פה ושם יש מי שנתקל במכשול אמיתי. אבל זה היוצא מן הכלל. הציבור הרחב לא מתרגש מהקרבות הניטשים על סמכויות הרבנים משום שאין לרבנים השפעה אמיתית עליו. במקום לבחור להתרגש, הוא בוחר להתעלם. ואגב, זה נכון כמובן כשמדובר בציבור חילוני, אבל הולך ומתגבר גם בקרב ציבור מסורתי ודתי-לאומי.
זו טקטיקה נכונה, מבורכת. בזירה הפוליטית-מפלגתית יש לנציגי האינטרסים של הרבנות יתרון מובנה, בלתי ניתן לשינוי. אבל ישראל של היום מאפשרת לציבור הרחב לנהוג כרצונו, בלי להזדקק לשירותי הרבנות והרבנים. היא מאפשרת לציבור הרחב לחדול מתלונותיו על ״השיטה״ שנותנת יתרון לחרדים - משום שהיא לא נותנת להם שום יתרון. תקציבים, בהחלט. ג׳ובים, כמובן. אבל כוח כפייה אמיתי על חיי הפרט אין להם: הציבור יכול לחיות את חייו כפי שהוא רוצה.
לרפורמת הגיור לא הייתה משמעות, ולביטולה אין משמעות, משום שאין המוני ישראלים שמעוניינים להתגייר, ומשום שמי שמעוניין לא חייב לעשות זאת דווקא דרך הרבנות, ומשום שיש מספיק ישראלים - יהודים ישראלים - שלא ירגישו צורך להימנע מלהתחבר ומלהינשא לישראלים שלא עברו גיור. החרדים יצעקו - התבוללות. שטויות: מי שחי כאן לא יתבולל. מי שחי כאן יחיה את חיי הרוב, וישתתף בתרבות הרוב. הבעיה תהיה של מי שמקפיד על גיור במתכונת הרבנות - האחרים יסתדרו בלי קושי.
חוק הכשרות חשוב מאוד למי שצריך לדאוג לג׳ובים כאלה ואחרים. הוא לא חשוב בכלל למי שאיננו מקפיד לאכול כשר. וגם לא חשוב מאוד למי שמוכן להתעלם מהכללים שיקבעו בחוק, ולסמוך על כשרויות אחרות. נכון - לחרדים נדמה שהחוק שלהם יוכל למנוע כשרויות אחרות. הם יצעקו - זה לא כשר. שיצעקו. מרגע שנמצאה פרצה, ימצאו עוד פרצות שיאפשרו למעטים שרוצים כשר-אבל- לא-בהכשר-הרבנות להסתדר.
שאלת בתי הדין הרבניים מורכבת יותר, ויש כמובן משמעות סמלית למעבר של בתי הדין למשרד הדתות. האם המעבר יהפוך את בתי הדין לקשוחים יותר? האמת היא שגם זה לא כל כך חשוב. מי שמרגיש שבתי הדין לא מתאימים לו, ואינם עונים על צרכיו, יכול להתעלם גם מהם. אפשר לקוות שיותר ויותר ישראלים יתעלמו מהם. אפשר להתחתן במקומות אחרים, אפשר להיפרד בהסדרים אחרים, אפשר לחיות את החיים, בלי פגיעה ממשית בזכויות, בלי להגיע אף פעם לבית דין רבני. מן הסתם, ככל שבתי הדין יהיו קשוחים יותר, כך ירבו הישראלים שיוותרו על שירותיהם הגרועים. החרדים יצעקו - התבוללות. ושוב, הבעיה תהיה שלהם. לא ירצו להתחתן עם ישראלים אחרים? שלא יתחתנו. אפשר לחשוב שהיום הם מתחתנים.