שוב פעם הוכיחה מערכת הביטחון עד כמה היא מזלזלת בציבור ובזכותו לדעת ועושה את זה מהמקפצה. אך השערורייה של מניעת פרסום של סיפורו של אברה מניגסטו, הישראלי ממוצא אתיופי שחצה את הגבול לעזה מרצונו, שבועיים לאחר סיום מבצע צוק איתן, הופכת ליריקה מזלזלת בפניה של משפחתו ובעצם בקהילת עולי אתיופיה בישראל.
בניגוד לטענות שהשמיעו קציני צה"ל ופקידים בכירים בתדרוכים בחדרי חדרים לעיתונאים, כאילו הם נמצאים בקשר עם המשפחה, התברר כי ראש הממשלה בנימין נתניהו לא טרח לשוחח עמה או להזמינה כל אותה תקופה ועשה זאת כנראה לראשונה אתמול. בני המשפחה וחבריהם סיפרו כבר זמן קצר לאחר שבנם טיפס על הגדר בחוף זיקית, כי גורמי הביטחון - השב"כ, המשטרה - הפעילו עליהם לחץ כבד שלא לדבר עם אף אחד. התחושה היא שאם צבע עורו של השבוי היה אחר, או אם היה בא ממעמד סוציו-אקונומי אחר, מערכת הביטחון היתה נוהגת אחרת.
נכון שלצה"ל, השב"כ והדרג המדיני עמדה הפעם מטרה חשובה: למנוע הישנותה של פרשת גלעד שליט חדשה ולשלול בכל מחיר מחמאס "נכסים" ו"קלפי מיקוח" כדי לצמצם את היקף הוויתורים שישראל תיאלץ לעשות אם וכאשר תתבצע עסקת חילופי שבויים. ועסקה כזו במוקדם או במאוחר תצא אל הפועל. כבר היו דיווחים על ניסיונות תיווך שמתקיימים באמצעות המודיעין המצרי והמודיעין הגרמני.
האובססיה של מערכת הביטחון מפני חטיפת חיילים או אזרחים הגיעה במלחמת עזה ולאחריה לשיאים חדשים. כך, למשל, היה שימוש בלתי חוקי בנוהל חניבעל שהביא למותו של חייל במהלך המבצע, כפי שחשף אתמול פרופסור אסא כשר, מחבר הקודי האתי של צה"ל. היה גם שימוש מופרז באש שגרם למותם של אזרחים פלסטיניים ביום שישי "השחור" ברפיח שבו נחטפה גופתו של סגן הדר גולדין.
ולאחר המלחמה באה פרשת מנגיסטו ומאוחר יותר גם של אזרח ערבי שחצה את הגבול לעזה ומוחזק גם הוא בידי חמאס.
ועדת חוץ וביטחון לא עוכדנה בפרשה
אך גם אם המטרה חשובה אין אמצעים שיקדשו אותה. פקודת הצבא אוסרת להשתמש בנוהל חניבעל. ואין להתעלל במשפחתו של אזרח או חייל חטוף על ידי הפחדתם ועל ידי מניעת המידע הבסיסי מהציבור. מה עוד ששימוש באמצעים אלה אינו משיג את המטרה. להיפך, הוא מרחיק את השגתה.
מעבר לסוגיה האם צה"ל התרשל כשלא מנע את חצייתם של השניים, יש בעיה מטרידה אף יותר. צה"ל, השב"כ, הצנזורה, שר הביטחון ומשרד ראש הממשלה, בקיצור כל מה שמוגדר מערכת הביטחון, חוזרים שוב ושוב על אותה טעות. פעם אחר פעם הם מועדים כמו שור לאותו הבור שהם כורים לעצמם.
הם תמיד סבורים כי יצליחו למנוע את דליפת המידע.
זה קרה בפרשת אלחנן טננבוים, שנסע לעסקת סמים באירופה ונחטף בידי החיזבאללה. זה קרה כשהמוסד ניסה למנוע את דבר מעצרו של איש המבצעים שלו בן זיגייר, שהתאבד בתאו, לאחר הואשם שבא במגע עם סוכנים איראניים וחשף בפניהם סודות. זה חוזר בפרשיית ביטחון נוספת, שממשיכים למנוע את פרסומה באותה שטות. וזה מתרחש שוב לנגד עינינו גם הפעם.
המערכת עושה במידע כמו היה קניין רוחני שלה ולא של הציבור, בעזרת בתי משפט שמתמסרים מרצון שמוכנים ברצון לשתף פעולה ונעתרים בחפץ לב כמעט לכל בקשה של המערכת ומעניקים לה בסיטונות את מבוקשה - צווי איסור הפרסום. למרות הצווים, בעידן הדיגיטלי המידע דולף ובמהירות. לרוע המזל, לעיתים המידע הופך לשמועות פרועות חסרות בסיס. גם את זאת יש לזקוף לחובת מערכת הביטחון בשל מדיניות הפרסום השגויה שלה. זה קורה ברשתות החברתיות, בפרסומים בחוץ לארץ או בהודעות של החמאס, כמו שהיה במקרה של מניגסטו.
תמיד מושמעים אותם נימוקים שנשחקו עד דק של "ביטחון לאומי", "כל פרסום יפגע במשא ומתן" או ש"יסייע לאויב" וש"תסמכו עלינו, אנחנו יודעים טוב יותר". האמת היא שמערכת הביטחון, לאור הרקורד שלה בפרשיות אלה ואחרות, כנראה לא יודעת טוב יותר ולא יודעת להפיק לקחים ולהסיק מסקנות. היא שוב ושוב חוזרת על טעויותיה.
אם מערכת הביטחון והדרג המדיני אינם רוצים הפעם לחזור על עסקאות חילופי שבויים נוסח ג'יבריל ושליט, שיפגינו נחישות וכוח עמידה במשא ומתן ושלא יהיו חזקים על חלשים כמו משפחתו של מנגיסטו או הציבור הישראלי שהם שלוחיו.