אני אוהבת לחטט בזיכרונות הפייסבוק שלי. האלגוריתם הגאוני הזה, שפעם ביום מאפשר לך לשוטט בארכיון הסטטוסים הפרטי שלך ולחזות במו עינייך בעליבות המזוקקת והבלתי מצחיקה שהייתה ב־2009, כששיתפת את העוקבים שלך בכך שעובר עלייך בוקר גרוע, או שאת עייפה, או בודדה (בקיצור, בדיוק כמו שאת עושה ב־2015).
אחת לזמן מה אני מזהה איזה סטטוס מלא תקווה: ״הלוואי שמישהו ישלח אותי ללונדון, ממש עכשיו״, משנת 2011, או ״חופשה ביעד אקזוטי, זה כל מה שהנפש הפצועה שלי צריכה״, כאילו הייתי ניצולת צונאמי ולא סתם תל אביבית מתוסכלת שהג׳ינס החדש מזארה לא עולה עליה יותר.
ואני גם זוכרת בדיוק מה חשבתי לעצמי כשכתבתי את הסטטוסים האלה: אולי יקרה איזה נס, ומישהו מאוד עשיר וטוב לב יראה את הסטטוס ויאמר לעצמו ״היא, כן, היא! היא הבחורה שאני רוצה - לא, צריך! - לקנות לה כרטיס טיסה ללונדון. בעצם, נשלח אותה גם לניו יורק. ולאיביזה. יאללה, שתתפנק, היא והנפש הפצועה שלה״.
זה כמובן אף פעם לא קרה, ואל הנפש הפצועה הצטרף אגודל פצוע. אבל האשליה שזה יכול לקרות, שפייסבוק הוא למעשה באר משאלות וירטואלית וחסרת גבולות, הייתה שם כמעט מהרגע הראשון. אגדות מופלאות על אנשים שכתבו סטטוס, שבו הביעו את כמיהתם לנופש מעבר לים, או על כך שהם מחפשים את עבודת חלומותיהם, או שהם סתם מתים לפגוש את ביונסה, ואיך האדם הנכון בזמן הנכון נתקל ממש במקרה בסטטוס שלהם וככה סתם, ממעמקי לבו השופע טוב, החליט להגשים להם את המשאלה. זה כמובן קרה למעטים ובני מזל - יש יותר אנשים בעולם שמתו מבליעת זבוב מאשר כאלה שהגשימו חלום בזכות סטטוס - אבל כולנו אימצנו קו מחשבה שלפיו לפעמים כל מה שאתה צריך לעשות זה לבקש, והמשאלה שלך כבר תרכב על גלי הכבל התת־ימי, עד שתנחת ביעד הנכון.
אנחנו כל כך רוצים להאמין שהרשתות החברתיות יכולות לחולל נסים בחיים שלנו, עד שאנחנו גם נופלים שדודים כשאיזה עמוד פייסבוק מפוקפק מתחזה לעמוד של יצחק תשובה ומבטיח להגריל עשרה מיליון שקלים בין כל מי שיעשה לו לייק ויכתוב ״Thank You״ בתגובות. כל כך הרבה אנשים נתקלו השבוע בפוסט המטופש הזה וחשבו לעצמם: ״אז ככה זה יקרה, ככה החיים שלי יתהפכו מקצה לקצה - ידעתי שכל הלייקים האלה שחילקתי כל השנים לא היו לשווא. הכל היה תרגיל הכנה אחד ארוך״.
יום אחרי חשיפת פרשת העמוד המזויף של תשובה, שגרף עשרות אלפי לייקים, שיתופים ותגובות, קם עמוד מתחזה לעמוד של חברת התעופה האמריקאית דלתא, ואימץ את אותה השיטה: שם הבטיחו לחלק כרטיסי טיסה בשווי 5,000 דולר לכל מי שיעשה לייק ויכתוב ״תודה״ בתגובות.
וגם הפעם, אלפי ישראלים אמרו לעצמם שאין מה להפסיד. גישת ה״אין לי מה להפסיד״ היא שגורמת לנו ליפול בפח הזה בכל פעם מחדש. זה נכון במובן מסוים - לייק לא גוזל מאיתנו שום דבר, מלבד אולי את הכבוד העצמי, אבל גם אותו הפקרנו מזמן בידיו של סרטון ״חתולים מתגלגלים על קלקר״ שממש התחנן לשיתוף.
מגיע הרגע שבו יהיה עלינו להכיר במציאות: הרשתות החברתיות הן לא דג הזהב הקסום והמדבר שלנו. הן לא טומנות בחובן את המפתח לעושר, את הדלת לאהבה או את מספר הטלפון הפרטי של טיילור סוויפט. הדבר היחיד שהן מסוגלות לעשות - וגם זה, במקרים מעטים בלבד -זה לקשר אותנו לאנשים אחרים, שיכולים, אולי, אם יתמזל מזלנו, לקשר אותנו לאנשים אחרים, שהם אולי יסכימו לעזור לנו להתקרב ליעד.
רוב האנשים שמצאו את מבוקשם ברשתות החברתיות לא עשו את זה דרך סטטוס מתחנן אחד - הם עבדו בזה. הם פרסמו עשרות סטטוסים, כתבו מאות הודעות אישיות, העלו סרטונים ותמונות. הם ניסו להפוך לוויראליים. הם ניהלו קמפיין כדי להשיג את מבוקשם. לפעמים זה הצליח, ברוב הפעמים לא. מה שבטוח, אף אחד לא שמע עדיין על האדם שלחץ לייק בפייסבוק, הביט לתקרה וגילה שלפתע מוטחות על ראשו ערימות של דולרים.
החלומות הפרועים שלכם לא ממתינים ברשת - זהו רק אמצעי להשיג אותם. אבל כמו בכל דבר בחיים, תצטרכו לעבוד קשה כדי להשיג אותם. אלא אם כן יקרה לכם נס, ויהיה לכם מזל גדול, והאדם הנכון יקרא את הסטטוס שלכם או יבחין בלייק שלכם. וגם אז, סביר להניח שהוא פשוט ימ־ שיך הלאה לענייני יומו וישכח שאי פעם הייתם קיימים.