כולנו בניה של אומה למודת גירוש, שזיכרונה ארוך. מירושלים גורשנו, הוגלינו, ומספרד, ומפורטוגל, ומאנגליה, ומרחבי רוסיה אל תחום המושב, וממדינות ערב וצפון אפריקה. יהודים גורשו בפקודה, או גורשו למעשה, אולצו להימלט, הם נדדו מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת, מכוח מעשיהם של אחרים.
מרצועת עזה היהודים לא גורשו. הם בחרו לצאת ממנה. לא כולם, לא בחדווה, לא בתמימות דעים. אבל כן מכוחה של החלטה של ממשלתם שלהם. מכוח ביצוע של הצבא שלהם.
אבל הנה, במלאת עשור לפינוי היישובים ברצועת עזה מלאה הארץ כנסי בכי ומספד, מאמרי איפה טעינו ונאומי איך לא ראינו. זה מנהג יהודי קדום, גלותי. הרגל שהתכוונו להשתחרר ממנו, אבל זה כנראה לא קל.
שלוש טענות עיקריות מועלות כיום במסגרת האבל המתוזמר שהכריז מחנה פוליטי אחד כנגד מעשיו הנלוזים של המחנה האחר.
האחת - ההתנתקות הייתה טעות קשה: היא לא הביאה לא לשקט ולא לשלווה. זו טענה שראוי לשמוע, ושאפשר להתווכח עליה. אכן, אין שקט בעזה. ועם זאת, לא בטוח שהמשך נוכחות ישראלית בעזה הייתה מביאה לשקט. כך או כך, לממשלה מותר לקבל החלטות, וצריך לקחת בחשבון שחלקן יהיו החלטות מוטעות. במובן זה, ההתנתקות אינה שונה מהחלטות אחרות, כמו ההחלטה לצאת לשתי מלחמות בלבנון, או ההחלטה לפזר התנחלויות בבקעה, או ההחלטה לסגת מסיני, או ההחלטה לקצץ בקצבאות הילדים. הממשלה מחליטה, וגם הציבור מחליט, לפעמים בזמן אמת ולעתים בדיעבד, אם ההחלטה הייתה ראויה.
מרצועת עזה היהודים לא גורשו. הם בחרו לצאת ממנה. לא כולם, לא בחדווה, לא בתמימות דעים. אבל כן מכוחה של החלטה של ממשלתם שלהם. מכוח ביצוע של הצבא שלהם.
אבל הנה, במלאת עשור לפינוי היישובים ברצועת עזה מלאה הארץ כנסי בכי ומספד, מאמרי איפה טעינו ונאומי איך לא ראינו. זה מנהג יהודי קדום, גלותי. הרגל שהתכוונו להשתחרר ממנו, אבל זה כנראה לא קל.
שלוש טענות עיקריות מועלות כיום במסגרת האבל המתוזמר שהכריז מחנה פוליטי אחד כנגד מעשיו הנלוזים של המחנה האחר.
האחת - ההתנתקות הייתה טעות קשה: היא לא הביאה לא לשקט ולא לשלווה. זו טענה שראוי לשמוע, ושאפשר להתווכח עליה. אכן, אין שקט בעזה. ועם זאת, לא בטוח שהמשך נוכחות ישראלית בעזה הייתה מביאה לשקט. כך או כך, לממשלה מותר לקבל החלטות, וצריך לקחת בחשבון שחלקן יהיו החלטות מוטעות. במובן זה, ההתנתקות אינה שונה מהחלטות אחרות, כמו ההחלטה לצאת לשתי מלחמות בלבנון, או ההחלטה לפזר התנחלויות בבקעה, או ההחלטה לסגת מסיני, או ההחלטה לקצץ בקצבאות הילדים. הממשלה מחליטה, וגם הציבור מחליט, לפעמים בזמן אמת ולעתים בדיעבד, אם ההחלטה הייתה ראויה.
השנייה - ההתנתקות הייתה מעשה הונאה: זו טענה שקרית ומסוכנת. ממשלת ישראל קיבלה את החלטת ההתנתקות ברשות ובסמכות. ההחלטה אושרה בכנסת. הצבא ביצע אותה בפקודה. נכון - ראש הממשלה שרון, בחתירתו הבלתי מוסברת לביצוע ההתנתקות, זגזג ושיקר, תמרן ודרס. ראשי ממשלות נוהגים כך לעתים, ממשלות נוהגות כך, בבואן לבצע מעשים גדולים ושנויים במחלוקת. כשזה מצליח, קוראים לזה אומץ לב והליכה נגד הזרם. כשזה מצליח פחות, קוראים לזה תככנות ומניפולציה. כך או כך, כפירה בלגיטימיות של ההתנתקות היא כפירה בכללי המשחק הדמוקרטיים. במסגרת הכללים, טמטום או עיוורון מותרים -ורק שבירת כלים אסורה.
השלישית - המפונים לא טופלו כראוי: זו אכן בעיה. אבל הם לא הישראלים היחידים שלא טופלו כראוי. הם לא העדות היחידה לרשלנות בירוקרטית של ממשלת ישראל ואגפיה. כנראה שהיה כישלון בטיפול במפונים כפי שישנו כישלון מתמשך בהשלמת פרויקט הרכבת הקלה בגוש דן. יכול להיות שזו סיבה ראויה לאבל לאומי, אבל צריך להודות ביושר: לא זו הסיבה לבכי הנמשך על פינוי גוש קטיף.
בעצם, אין סיבה ראויה לבכי הנמשך על גוש קטיף. אין סיבה, מלבד הרצון הקצת מביך של מתנגדי הפינוי לזכות בהכרה של תומכיו בכך שהם צדקו וההם טעו. להרוויח עוד מנה מן הטעם המתוק של עמדת הקורבן.
גם את הדינמיקה הזאת אנחנו מכירים לא מהיום. מי צדק בהפצצת הכור, ומי צדק באוסלו, מי צדק בירי על אלטלנה, ומי צדק בפטור משירות לתלמידי ישיבה, מי צדק בחקיקת חוקי היסוד, ומי צדק בפשרת סבסטיה. פעם בוכה הימין, ופעם השמאל. פעם אשמה הממשלה, ופעם צריך להחליף את העם שבחר בה.
נסו להיזכר מתי הביאו הטרוניות האלה תועלת למישהו. נסו להיזכר מתי שופר מצבה של ישראל כשבזבזה את הזמן בוויכוחים עקרים על פעולות העבר במקום לעסוק באתגרי ההווה. הנה העובדות כהווייתן - ואין בזה חידוש גדול: ישראל לא חוזרת לעזה, ולא תקים שם עוד יישובים בעתיד הנראה לעין. ישראל הוקמה כדי לחסוך מן היהודים את הצורך הגלותי להתפלש בפליטות, ובחלום על חזרה ליישובים חרבים שעזבו. ההתנתקות אולי הייתה משגה גדול. אבל הנה דבר שאפשר לשמוח בו: היא הייתה משגה שכולו שלנו.