לחשוב קדימה: הגיע הזמן שנתניהו יציג תכנית פעולה אסטרטגית

אז נכון שהמזרח התיכון רוחש וגועש, שמדינות מתפוררות וארגוני טרור תופסים את מקומן, נכון שההסכם עם איראן רע ושהפלסטינים אינם בשלים לקחת אחריות מלאה; אבל דווקא המציאות הזו מחייבת ראש ממשלה בקדנציה שלישית לחשוב מחוץ לקופסה ולספק הברקה מדינית או כלכלית. ברית אזורית חדשה, הסכמי הגנה אזוריים למאבק בטרור האסלמי, חיזוק הקשרים עם קנדה, סין ומדינות נוספות, מאמץ גדול לתקן את היחסים עם ארה״ב לקראת הממשל הבא, מהלכים דרמטיים בתחומים החברתיים, במעבר לנגב ובהקמת יישובים חדשים, בפיזור אוכלוסייה לפריפריות וכיוצא בזה.
 

נתניהו יהיה חייב להניח בהקדם תוכנית כלשהי כחזון וכיעד להגשמה. העובדה שאין מולו מועמד מיידי וחזק לראשות הממשלה הופכת אותו ממנהיג ל״קצין תורן״ שמחזיק את שגרת המחנה במשמרת שלו.
 

גם ההתנהלות של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון דומה. אני מודע לכך שרק הניהול השוטף בלשכת ראש ממשלה או במשרד הביטחון היא משרה מלאה פלוס, אבל ממנהיגים צריך לדרוש מעוף, רעיונות, תעוזה, יוזמה והובלה. אפשר כמובן למלא את היום בביקורים בשטח, בדיונים, בממשלה, בכנסת, בסניפים, באישור פרויקטים, בהערכות מצב, בשיחות רקע ובראיונות. אבל מגיע לנו יותר. נתניהו יכול ומסוגל. הוא חייב להציג בהקדם חזון, מנהיגות ותוצרת, ולו בשביל ההיסטוריה.
 

2 שר האוצר משה כחלון פועל בינתיים בדיוק הפוך מנתניהו ומיעלון. הוא איננו מאפשר לדחוף ״לדחוף״ את החשוב. הוא ממוקד כולו ובצדק בסדרת פתרונות בתחום הדיור, ברפורמה בבנקים ובחברות האשראי ובהורדת יוקר המחיה.
 

כך למשל, את עבודת הנמלים של הכנת התקציב הדו־שנתי הוא הפקיד בידי סגנו איציק כהן מש״ס (בין השניים שוררים אמון רב וראייה חברתית משותפת) ובידי ראש אגף התקציבים, ואנשיו מתוגברים בכמה שחקני חיזוק. הוא נתן הנחות יסוד והנחיות לתכנון, וחזר להתמקד בדיור, בבנקים וביוקר המחיה (בינתיים הייתה לו גם הברקה על תוכניות החיסכון לנוער במגזר החרדי). הוא יודע שהתקציב הדו־שנתי הוא מכשיר ליישום המדיניות וסדרי העדיפויות, ולכן יפקח עליו ויאשר אותו לפני ההגשה. אך הוא נבחר, נבדק וייבחן על הדיור, הבנקים והורדת יוקר המחיה.
 

לא נותן לדחוף "לדחוף" את החשוב מסדר היום, משה כחלון. צילום:  מרק ישראל סלם
 

במקביל, כדאי לשים לב לשני שרים שעומדים לבלוט לטובה באופן חריג: הראשון הוא השר להגנת הסביבה אבי גבאי, משוחרר מדיוני הכנסת המתישים, לומד את התחום ופועל במהירות, ביעילות ובממלכתיות. הוא יהיה השר הבולט והמוצלח בממשלה הזאת. איתו בולט ויבלוט סגן השר יעקב ליצמן: חברתי, ממלכתי ובא לעבוד.

3 הקרב סביב דוח לוקר חושף גם את קצות העצבים במאבק המתנהל כאן כבר עשור - בין האליטות הישנות לחדשות. האליטה הישנה כללה בעיקר את בכירי צה״ל ומערכת הביטחון שעברו מהפלמ״ח וההגנה, ייסדו את הצבא והנהיגו אותו שנים. הם ושני הדורות שבאו אחריהם ניהלו את המלחמות, את שיחות השלום, הם עמדו בראשות הממשלות, כיהנו כשרים בכירים, כשגרירים, כראשי ערים וכבכירים במשק.
 

האליטה החדשה שונה. היא מורכבת בעיקר מהעילית האשכנזית שלא עברה דרך מערכת הביטחון, גדלה והגיעה להישגים בתוך השדה הפוליטי (נתניהו, ריבלין, רמון, הרצוג), מעולים חדשים מחבר העמים (ליברמן, אלקין, שרנסקי) ומאנשי תקשורת. אליהם מצטרפים בשנים האחרונות גם מובילי המחאה החברתית, שנעזרים בשליטה ובהבנה של הרשתות החברתיות והעיתונות הכלכלית.
 

״הקמפיין״ החל כבר לפני כעשור והוא התמקד אז באיכותם, במיומנותם ובכשירותם של בכירי הצבא להתמודד עם תפקידים במשק הישראלי. טענו ש״הם לא אנשי ניהול, לא מבינים בכלכלה, לא בעסקים ולא במכירות״. ״הקמפיין״ התמקד בצורך להפסיק להעסיק את אנשי הצבא הבכירים: שלמה ינאי בטבע, אילן בירן בבזק, אביהו בן נון בUMI, מנחם עינן בעזריאלי ועוד רבים, שנתפסו כתופסים את מקומם של אחרים, אף על פי שחלקם הגדול התגלה כמנהלים מוכשרים מאוד.
 

קחו דוגמה מהימים הללו: תת־אלוף שפרש זה עתה, משכיל ובעל רקע אדיר בבינוי ובתשתיות לאומיות, שהיה אחראי לכל הבינוי בצה״ל והיה ראש חטיבת לוגיסטיקה במטה הכללי (בין השאר היה מופקד על בניית קריית ההדרכה בנגב). הוא ניגש עם שחרורו למכרז למנכ״ל מע״צ ומוגדר בעיתונות כ״מוצנח״, משל היה אמור עם שחרורו מצה״ל לגזור על עצמו גלות ולהתבודד בנגב (עם הפנסיה שלו) או אפילו להקדים ולהסגיר עצמו למשטרה.
 

השלב השני התמקד בהדרתם של בכירי הצבא מהפוליטיקה וממעגל מקבלי ההחלטות במדינה. ״חוק הצינון״ הוא הסטארט־אפ הפוליטי הטוב ביותר בעולם והוא רשום על שמו של נתניהו, כשביקש לעצור את דן חלוץ וחבריו ולהרחיק איומים. מכאן, בשנים האחרונות, באופן חסר תקדים (שעדיין לא אותגר בבג״ץ) מנועים בכירי הצבא ומערכת הביטחון להצטרף במשך שנים לפוליטיקה. אין מפלגה שמתנגדת לכך ולא תקום הכנסת שתתקן את זה. העיתונות נותנת לכך גיבוי בשתיקתה, ולו בשל העובדה שאת מקומם של 10־12 אנשי צבא בדימוס, ותיקים ומנוסים שהיו בדרך כלל בכנסת, החליפו 10־12 אנשי תקשורת (שאגב, עושים עבודה טובה, אבל זה לא קשור).
 

זה נמשך כעת בשלב השלישי, במסע מתוקשר ורב־משתתפים שעורכת התקשורת בתוך תלושי השכר של אנשי הקבע וברצון ליטול מהם את הפנסיה, לאחר שכבר לקחו את כל היתר. בשבוע שעבר פרשתי את דעתי על דוח לוקר ועל הצורך להכשיר את המפקדים הבכירים בכלכלה, בפיננסים ובתכנון, וכן על הצורך להעביר את צה״ל טלטלה תוך הפיכתו של מרבית דוח לוקר מאיום להזדמנות. אבל בסוף, בשורה התחתונה, צריך להבין שנזדקק עוד שנים ארוכות לצבא גדול, חזק, איכותי, מרתיע, מצויד בחזית הטכנולוגיה ומונהג על ידי טובי המפקדים. אם לא, נשלם הרבה, הרבה יותר. תעשו את החשבון בעצמכם.
 

4 האיום המתגבש בסגירתה של גלי צה"ל מעורר את הדיון הציבורי הרבה יותר מאשר סגירתה של חטיבת שריון או טייסת קרב. מטבע הדברים, התקשורת קרובה אל עצמה, והפוליטיקאים לא יוותרו בנקל על במה טובה, ותיקה וראויה. כשהרמטכ״ל מניח את גלי צה״ל ועתידה בסל היחידות שיש לבחון את סגירתן, את צמצומן או העברתן לגוף אחראי אחר - אין הוא מחפש בהכרח את הכסף, שכן גלי צה״ל אינה עולה הרבה לצבא.

הוא מחפש את הנראות הציבורית, את כנות הכוונות ואת הצדק בעיני המפקדים. הוא רוצה לעמוד בפני מפקדי היחידות המבצעיות רגע אחד לפני שהוא מוריד עליהם את המאכלת, להתבונן להם עמוק בלבן שבעיניים ולומר שהוא עשה הכל לפני שהגיע אליהם. הוא יודע שצמצום וקיצוץ בגלי צה״ל ובחיל החינוך יעשה כאן כותרות גדולות יותר מסגירת גדוד וטייסת.
 

אבל למרות זאת, מהיכרות עם הרמטכ״ל אני מניח שגם אם יותירו לו שקל אחד הוא יקצה שתי אגורות לחינוך. ואני מניח שגם אם יקצץ בגלי צה״ל היא תישמר (גלי צה״ל כבר מזמן איננה רק עניין צבאי והיא מעוגנת גם בחקיקה). לכל היותר הבעלות על התחנה תוסט מצה״ל אל האגודה למען החייל, ותמומן מתשדירים וחסויות, אל משרד הביטחון אואל ע מותת חבר משרתי הקבע. כך תהיה תחנת השידור המיוחדת ביותר בעולם בבעלות של כלל משרתי הקבע וגמלאי מערכת הביטחון עמיתי חבר.