מגיע לי

"ומה תגיד בעלת הדירה שלי?", שאלתי, "אני צריכה לשלם לה את השכירות, יש לי תוכנית רדיו, טורים ושבוע עמוס מדי, אני לא איזו ילדה נהנתנית!". "להזמין כרטיס או לא?", היא שאלה שוב. "תזמיני", עניתי.

*

למען הגילוי הנאות, אספר שאותה חברה פרגנה לי, אפילו מאוד. מלבד הכרטיס, לא היו לי עוד דאגות. לא בנוגע למלון ולא בנוגע לאוכל. כך שבעלת הדירה שלי יכולה להיות רגועה, וגם החבר'ה מהארנונה, מהמים ומהכבלים.

חברתי טסה יום לפני, כך שלמטוס עליתי לבד. כמה שעות לפני שנסעתי אל שדה התעופה, הוצאתי את מזוודתי מחדר הארונות, הנחתי אותה על המיטה ופתחתי אותה. מצאתי שם בקבוק אוזו קטן שקניתי כשטסתי לבד לאתונה לפני כמה חודשים. גם אז בהחלטה של רגע. וגם אז, כמו עכשיו, כדי לברוח מהמחשבות החונקות האלה.

ארזתי שמלות יפות, שתיים מהן סקסיות במיוחד למקרה שאיזה יו גרנט יפגוש בי באמצע נוטינג היל, יגיד לי שיש לו חנות ספרים לא רחוק, והוא אפילו מוכר שם את הספר שלי ויתאהב בי. ארזתי נעלי ספורט. עוד לא הייתי בלונדון, בטח אטייל המון, ומחשב לכתוב לכם – למקרה שהמדינה תהיה קרה אלי, מילותי יחממו.

יצאתי מהבית. בדרך אל השדה חייך אלי נהג המונית ושאל "טסים, אה? וואללה, הייתי מתחלף איתו, לאן את טסה?", "לונדון", עניתי. "אה, הולכת לראות את המלכה עליזה? תמסרי לה ד"ש ממוטי". צחקתי והבטחתי לעשות כן. במטוס יושבת לידי משפחה חרדית.

הם משחקים איזה משחק וצוחקים, מרעידים לכל יושבי המטוס, ורק אני מביטה בהם, ספק בוהה, ומחייכת. מוזר כמה שהמשפחות החרדיות מצטיירות בעינינו כקשוחות וכלא נעימות. הפעם ראשיתי משהו שונה, ראיתי אידיליה יפה בלבוש אחר.

באוזניות שקיבלתי מהדיילת נשמעים שירי אהבה, דיפ פרפל שרים לי לא ללניה. המטוס נכנס אל תוך העננים; אנחנו כבר מעל איטליה. אני נושכת שפתי, מתאפקת לא להזיל אף דמעה, לא להעביר אותו במחשבות בכלל, גם לא לקבל את העובדה שהנה, האהבה הגיעה גם אלי ושיברון הלב עומד בפתח עם סלים כבדים של עצב, מתקדם לעברי ומנופך לי לשלום.

קשה האהבה, נכון? כמה מחסומים הצבתי אל מול לבי רק כדי לא להיות פתטית ורגשנית כמו שרק אישה יכולה להיות. אבל היא באה מאחור, בדומת ידידות, ותקפה אותי בדיוק ברגע שבו לא שמתי אליה לב. הרי כמה זמן יוכלו גבר ואישה לשמור על ידידות צחה? כמה זמן יוכלו לישון יחד, לטייל יחד, לצחוק יחד, לסעוד יחד ובלילה, בין הסדינים, לשמור על טוהרת הידידות ולדחוק את התשוקה לצד? וכשהתשוקה נדחקת לצד, כוחה של האהבה מתעצם, והלב אבוד.

בשבועות האחרונים יש משהו שישן על ידי, ילד טוב, של בית. אחד כזה שעונה על כל הקטגוריות. טוב מראה, חכם, אדיב ונבון. כשסיפרתי לו שאני טסה, התאכזב. שאל אותי "רוצה שאקנה כרטיס ואבוא איתך?". "לא", עניתי, "אני נוסעת לעבוד". אז הוא נפרד ממני בנשיקה והבטיח לספור את הדקות עד שאחזור.

באותו הרגע ממש התפללתי לאלוהי האהבה שיניח בלבי את הרגש החסר לאותו האחד שנושק לי כרגע וישכיח ממני מכאוב שהשאיר בי השני, הידיד. אבל אלוהים כמו אלוהים, בא רק כשבא לו. יש סיפור שלימדה אותנו הגננת בגן, על משה רבנו בבית המלוכה המצרי. כשהיה תינוק קטן, הטילו החרטומים ספק ביושרו, אמרו שכשיגדל יפיל את הכתר מראשו של פרעה ויירש את מקומו.

אז הציבור לפניו מגש חצוי לשניים. בחציו האחד – מטיל זהב נוצץ, ובחצי האחר – גחלת לוהטת. חיכו לראות לאן ישלח הילד את ידו, אם לזהב ויאשר את חששם, או לפחת ויוכיח את תמימותו.

עמד משה התינוק מול המגש והבטיח בשני חצאיו, הרים את ידו הקטנה, כמעט שלח אותה אל הזהב שנראה מפתה הרבה יותר, אבל ברגע האחרון – אתם יודעים כבר מה קרה, נכון? אפרים סידון מתאר את זה טוב יותר ממני:

וידו של משה החמוד והקט

נשלחה ואחזה בגחל שלהט.

הוא אחז בגחלת במקום בזהב!

וזה היה חם, ושרף, וכאב.

הפעוט אז רצה את ידו לקרר – 

ודחף אל פיו את הגחל הבוער...

לשונו נכותה, לא היה לה מרפא,

ומשה נעשה מגמגם, כבד לשון וכבד פה.

ירדתי מן המטוס, הדיילות בירכו אותי לשלום ונכנסתי אל שדה התעופה היתרו. אני בלונדון. כשחיכיתי למזוודה, חשבתי על הסיפור הזה עם משה, רק שבמקום גחלת ומטיל זהב, הצבתי את שני אלה התופסים מחשבותי על המגש.

זה יציע לי בית, משפחה, אהבה לא תלויה ואפילו קידוש בשבת. ההורים ישמחו, המקרר יהיה מלא, בלילות לא אבער מתאווה, אבל יהיה בסדר ויהיה ביטחון. ומה צריך בסך הכל בנאדם חוץ ממטיל זהב בדמות הדברים שכתבתי פה?

וישנה הגחלת, זו השורפת, היוקדת, המלכלכת את לבי ואת ידי. יש אותו, הלא בריא, זה שלא יציע לי בית, ואת מיטתו יפקדו בחורות אחרות בהיעדרי. ישנו זה שייתן מזור לכאבי, מענה למחשבותי וצחוק על פני. אך בלילות קודרים, לא יחמם אותי בגופו ולא יצהיר על אהבתו אלי. זה הפחם הלוהט, יחווה איתי נעורים יפים. אולי בזכותם אשיב גם לו את נעוריו. אך בזקנתי לא יהיה, ואת דמעותי לא ימחה. והלב, הלב שלו. וזה כואב ומפלח. 

ובדיוק כמו משה אחרי שנכווה, בכל פעם שאני עומדת מולו, ורוצה להכריז, להגיד ואולי גם לנשק, בא אלי הגמגום ורוצה את האומץ.

*

כמה יפה את, לונדון. בתים מעוטרים בפסי שיש בדמותם של מלכים. ברחובותייך הולכים תיירים עמוסי שקיות קניות. השפות הבאות אל אוזני מתערבבות ויוצרות לי מוזיקה יפה. אני מגיעה אל המלון, והוא מפואר, אולי המפואר ביותר שראיתי בחיי. אני מטלפנת לחברתי והיא אומרת לי לעלות למעלה, אל הסוויטה הנשיאותית. "את בטוחה?", אני שואלת, "יאללה, מזגתי לנו כבר יין", היא עונה.

היא פותחת לי את הדלת, חייכנית ויפה. אני מניחה את מזוודתי בצד ומחבקת אותה. בחוץ מתחיל גשם. באמצע אוגוסט, פתאום גשם. עוד חברה מצטרפת אלינו. אנחנו שותות יין יקר, במלון יקר, וצוחקות. כאילו אין עוד כלום בעולם מלבדנו. חברתי מתקשרת אל הקבלה, מזמינה את האוכל הכי טוב שיש במסעדה הסמוכה. "זה המון כסף, את בטוחה?", אני שואלת. "מגיע לנו!", היא צועקת ומוזגת לנו עוד יין.

כשחברותי רוקדות לצלילי "מרי לנצח" של עברי לידר, אני מדליקה את הסלולרי שלו. ובתוכו, שתי הודעות. ממטיל זהב ומהפחם הלוהט. ובשתיהן, אותו המלל, "תחזרי, אני כבר מתגעגע". כמה מוזר העולם הזה, כנראה שלאהבה יש סניפים בכל היבשות. אני לא עונה לאף אחד מהם, מכבה את הטלפון וחוזרת אל חברותי. עכשיו אין אהבה, יש רק מרסל, לונדון ופינוקים. למה? כי מגיע לי.