המחלקה היהודית בשב"כ שוב עולה לכותרות: היא פועלת, היא עוצרת, היא מפתיעה יהודים בגבעות לפנות בוקר, הופכת את הבתים שלהם ומפעילה את כל התותחים שהיא יכולה, והיא יכולה. אין שופט כיום שעוצר אותה - צווי חיפוש, צווי מעצר וצווי הרחקה מינהליים נחתמים ביד קלה, ואפילו צווים מינהליים למעצר לחצי שנה. שלושה כאלה הוצאו בשבוע האחרון למאיר אטינגר, לאביתר סלונים ולמרדכי מאייר.
אבל הכרוניקה הזאת נדונה מראש למפלה, כי הדרך שקדמה לה הובילה אותנו למקום שבו אנחנו ניצבים היום. לאחר הרצח המזוויע של בני משפחת פוגל באיתמר לפני שלוש שנים יצאו נערים והציתו מכוניות של ערבים בכפר הסמוך. מאז, החליטו בשב"כ שנוער הגבעות, ובעיקר אנשי תג מחיר, הם סכנה קיומית
כמעט, ויש להפנות אליהם את מרב המשאבים וכוח האדם של המחלקה היהודית.
מאז הלחץ המופעל על אותם גורמים הוא עצום. הם נעצרים השכם והערב, המאחזים שלהם נהרסים תדיר על ידי כוחות הביטחון, והם מובלים למעצרים וחקירות. צווים מינהליים המרחיקים אותם מיהודה ושומרון הם דבר נפוץ מאוד, ומה שבעבר היה ניתן כאמצעי מניעת פשעים, ניתן היום כעונש. ילד בן 14 ששותק בחקירה מורחק מיו"ש לתשעה חודשים. זוהי מציאות מוכרת.
התוצאה של הפעולות האלה היא פחות פעולות תג מחיר, אבל הפעולות הרבה יותר קטלניות ומשמעותיות. כלומר – ירידה בגרף של מספר פעולות תג המחיר, אבל עלייה במסוכנות שלהם. הנוער הזה, שמרגיש את נחת זרועה של מערכת הביטחון מחד, את הטרור הערבי מאידך, ואת מרד הנעורים מבפנים – נדחק לפינה. מבחינתם, אם ממילא הם מוענשים בחומרה כה רבה – עדיף שזה יהיה לטובת משהו "איכותי". לכן, אם הם כבר יצאו לפעולה, זו תהיה הצתה של כנסייה או בית, ולא גרפיטי על מסגד.
טעות נוספת ונוראה של השב"כ היא סגירת ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר. נכון, זו ישיבה קיצונית, ואליה הגיעו בני הנוער המסוכנים ביותר. אבל הייתה שם קצת הכוונה. הייתה יכולת להכיל את כוחות ההרס האלה ולתעל אותם למקומות קצת פחות הרסניים. היה רב, הייתה הנהגה, הייתה כתובת.
מבחינת החסידות, הנוער הזה נמצא ב"עולם התוהו", והוא צריך "תיקון". ההגדרה של עולם התוהו היא "אורות מרובים וכלים מועטים". כלומר, משהו בוער בנערים האלה, אבל יש פער עצום בין האנרגיה הזאת שיכולה להתפרש לבין היכולת להביע אותה באופן טוב ובונה. זה יוצר חוסר יציבות עצומה, ובלי הכוונה – הנערים האלה הולכים ומציתים משפחה.