אין בו רחמים, בקיץ המזרח-תיכוני. חום בלתי נסבל, לחות מעיקה. אומנם הפעם הוא חסך מאיתנו מלחמה, אבל הביא איתו טירוף של הקצנה, שנראה כרגע חסר שליטה.
היה עצוב ומפחיד לקרוא את התגובות לראיונות שנתן נשיא המדינה בסוף השבוע שעבר. מה שעלה מהן הוא שבישראל 2015 יש ציבור גדול שבעיניו מי שתומך בדמוקרטיה וממלכתיות הוא סמולן, שלא לומר בוגד. כלי התקשורת ברובם מקפידים להביע הסתייגות וזעזוע, אבל באותה נשימה ממשיכים לתת במה להסתה ולהפצת שנאה בטוקבקים, שמתפרסמים בצמוד לתוכן העיתונאי.
ארגוני התקשורת, שברובם נאבקים על שרידותם הכלכלית, לא מעזים בינתיים לתרום את חלקם למאבק בהסתה. הם ימשיכו לרצות גם את הטוקבקיסטים המתועבים ביותר בנימוק החלול של "חופש ביטוי", ואפילו לא יטרחו לסנן את התגובות. ביטויי שנאה והסתה גזעניים, הומופוביים והשמצות של אישי ציבור ימשיכו להתפרסם באתרים הממוסדים כשהם מנצלים את הבמה העיתונאית להפצת הרעל. אולי זה ייעצר אחרי הרצח הפוליטי הבא, שהיסודות שלו כבר מונחים כאן.
הטרגדיה היא שכל זה קורה דווקא בתקופה שבה ישראל נהנית מרווחה אסטרטגית. נכון, השבוע קיבלנו אישור למה שחשדנו בו מזמן: החמאס חופר מנהרות לשטחנו וכבר השלים חפירת מספר רב של מנהרות לתוך ישראל. זה מדאיג ומטריד יותר מכל את תושבי עוטף עזה, אבל רגע לפני שאנחנו נכנסים לתחרות "מי מציע למגר את החמאס ביעילות רבה יותר" - כדאי לעצור, להתעלות לדקה מעל מחנק הקיץ, ולהסתכל על האיום הזה בצורה מפוכחת.
בדרום מתנהל כרגע מרוץ חימוש: חמאס חופר מנהרות לקראת העימות הבא וישראל מתחילה בהצבת מערכות טכנולוגיות לאיתור מנהרות, שעד השנה הבאה אמורות לתת יכולת מבצעית. חמאס חופר את המנהרות האלה ליום פקודה. פניו אינם לעימות עם ישראל כרגע - להפך: הוא מחפש הסדר מול ישראל.
לנוכח ההבנה הזאת מעדיפים בישראל לחכות להשלמת מערכות האיתור ולא לפעול כרגע נגד המנהרות. ההערכה היא שלישראל יש מודיעין טוב על מיקום המנהרות ושהדרך שבה ערוך צה"ל בעוטף תוכל להכיל מתקפת פתע, אם תבוא כזאת, דרך המנהרות. האלטרנטיבה היא כניסה לעימות נוסף בעזה, שאת מחירו אנחנו כבר מכירים, ושבסופו שוב יתחילו לחפור מנהרות מעזה לישראל.
איך אפשר לישון בלילה עם איום של מנהרות שיוצאות לפתחנו? בדיוק כמו שאנחנו ישנים עם 100 אלף טילים ורקטות שמכוונים אלינו מלבנון. ישראל מעולם לא יצאה למלחמה כדי למנוע מאויב התעצמות. להפך: היא חיפשה תמיד את הדרך להרחיק את המלחמה הבאה, מתוך הבנה שבסוף כל מלחמה מתחילה התעצמות מחודשת.
במקרה של עזה, יש עדיין הזדמנות להרחיק את המלחמה הבאה בהרבה. חמאס מאותת שהוא מעוניין בהסדר ויסכים להתחייב להפסקת אש ארוכת טווח אם ישראל תאפשר לו מוצא אל העולם. אף שהדרום נהנה משקט חסר תקדים בתקופה הזאת, ישראל ממשיכה להתעלם מאיתותי חמאס. חלון ההזדמנות מולם עדיין פתוח, אבל לא לתמיד.
חלון הזדמנויות ארוך יותר נפתח עכשיו מול איראן. בעוד שהאקדוחן נתניהו מתכונן לדו־קרב ההרואי שלו עם הנבל האמריקאי, בצה"ל כבר מסתכלים על ההסכם עם איראן כעל עובדה מוגמרת ומתחילים לבחון את יתרונותיו, בצד החסרונות הידועים.
ההסכם רע, ובניגוד לפרסומים שונים לא נתקלתי עד היום בתומכים נלהבים בו מקרב צמרת הצבא. אבל כאנשי מקצוע, בצה"ל מבינים שההסכם הזה קונה להם זמן, לפחות בנושא הגרעיני. הוא דוחה את האיום של איראן גרעינית בעשור לפחות, מה שיאפשר לצה"ל לפזר ולרדד את ההשקעות שלו בהכנת האופציה הצבאית מול איראן. את האופציה הזאת צריך לשמר ולשדרג בעשור הזה, אבל לא באותה בהילות של השקעות שליוותה את השנים האחרונות.
בנוסף לכך, בתקופה הזאת תצטרך ישראל לגוון את ארגז הכלים שלה מול איראן. צה"ל יידרש לשכלל את היכולת להנחית מהלומת סייבר על הרפובליקה האסלאמית, שתבוא יחד או במקום מהלומה אווירית. המוסד יצטרך לחדש יכולות מבצעיות לסיכול חשאי של תוכנית הגרעין - בחיסולים, בחבלות ובמתקפות סייבר.
הצבא רואה את חלון ההזדמנויות הזה ומקווה שיאפשרו לו לנצל אותו לבניית צבא רלוונטי יותר למשימות החדשות. לרמטכ"ל גדי איזנקוט יש את האומץ וההבנה הנדרשים להיות רפורמטור, ודווקא משום כך חבל שדוח לוקר ניגף על סלע המחלוקת של הפנסיה.
שלוש שאלות
בשבוע שעבר נסחפתי במהלך הכתיבה על הדוח והצטערתי בדיעבד על הנוסח שיצא תחת ידי ולא שיקף את כוונותי. אין לי כל ספק כי מה שהניע את יוחנן לוקר ואת חברי הוועדה היה הרצון לחזק את צה"ל ולשפר אותו. הביקורת שלי הייתה על השימוש שעושה חלק מהעיתונות הכלכלית בדוח כדי לנגח ולהכפיש את המשרתים בצבא.
הפער בין עמדת הצבא לדוח לוקר לא גדול. רובו הגדול של הדוח חופף את התוכנית הרב־שנתית שהכין הרמטכ"ל. בשני הצדדים רוצים בחיסול המסחרה שמלווה מדי שנה את תקציב הביטחון ובהפסקת שיטת התוספות והקריצות. בשניהם רוצים תקציב קבוע לביטחון (הפער בין לוקר לצבא הוא כמיליארד שקלים), שיאפשר תכנון ארוך טווח.
אם יניחו בצד את הנושא הנפיץ של הפנסיות - הדוח הזה הוא בסיס טוב לדיון משותף. לוקר דווקא היה מוכן לזנוח את שאלת הפנסיה ולקיים דיון ב־52 ההמלצות האחרות שלו, גם הרמטכ"ל לא היה מתנגד, אבל שר הביטחון לא הופיע לדיון.
בוגי יעלון מפרש את המלצות לוקר לשקיפות בתקציב כניסיון לתת לאוצר את השליטה במשרד הביטחון. הדאגה שלו מוצדקת. רוב משרדי הממשלה מנוהלים על ידי הרפרנטים הצעירים של האוצר. כשהשר לביטחון פנים רוצה לקנות ניידות חדשות למשטרה הוא צריך לשלוח את המנכ"ל שלו שיתחנן בפני אנשי האוצר.
לכל משרדי הממשלה, למעט הביטחון, אין באמת יכולת לנהל את התחומים שעליהם הם מופקדים. אנשי האוצר הם שקובעים כמה בריאות תהיה לנו, איזה חינוך יקבלו ילדינו וכמה רווחה. האוצר גם מקפיד שמשרדי הממשלה לא יצליחו לממש את התקציב שלהם ויסיימו כל שנה עם יתרת תקציב, שאפשר יהיה להשתמש בה למילוי דרישות פוליטיות או חורים תקציביים.
לוקר טוען שהמלצותיו נועדו ליצור שקיפות תקציבית של משרד הביטחון מול האוצר, אבל ישאירו את השליטה והניהול בידי הביטחון. יעלון ואנשיו לא מוכנים אפילו לדון על זה. צה"ל מיישר איתם קו - הוא לא יכול להודות שמשרד הביטחון, על מיליארד וחצי השקלים שהוא צורך בשנה, הוא עוד גיבנת על תקציב הצבא.
אבל מלבד מאבקי הכוח והיוקרה הנצחיים בין האוצר לביטחון, יש כאן הזדמנות לטפל בשאלות דחופות והכרחיות: האם מבנה הכוח הקיים של צה"ל מתאים למשימות הנוכחיות שלו? האם תפיסת ההפעלה של הצבא רלוונטית לסביבה החדשה שנוצרה כאן? והאם מודל השירות הנוכחי, של צבא סדיר קטן שנשען על צבא מילואים גדול, עונה על צורכי הביטחון של ישראל?
בצה"ל מבינים שהתשובה לשתי השאלות הראשונות היא לא. גם ועדת לוקר הבינה את זה. התשובה לשאלה השלישית מקפלת בתוכה משמעויות חברתיות עמוקות, הנוגעות לאתוס של "צבא העם" ולמקומו של הצבא בחברה הישראלית. לא צה"ל הוא שצריך לענות עליה.
הסביבה של ישראל מייצרת לה עכשיו שעת רצון. זו הזדמנות לדון בשאלות האלה, לא לפחד גם מלגעת בשאלת תנאי השירות, אבל גם להפוך אותה לנושא העיקרי. צה"ל משווע לשינוי, יש לו גם את מי שיוביל שינוי כזה, הוא צריך עכשיו את השותפות והגיבוי של הממונים עליו.