נדמה לי שאני מבין למה קפצו האייכלרים והאקוניסים כדי לשרבב ככה, דרך אגב, כמעט באשמורת שחר - או על פי הקוד החדש, באשמורת שחרית - את סעיף ההשתקה בחוק השידור הציבורי.
בעיקרון, מאחורי או מצדדי כל עסקן ימין חילוני עומד משמר פרטוריאני של חובשי כיפות. החל מבנימין נתניהו וגלעד ארדן, עבור במשה כחלון ויואב גלנט, וכלה במשה בוגי יעלון וגדעון סער. כל אלה הם שרתי רעיון מדינת ההלכה היהודית שבדרך, וכמובן המשך אסון ההתנחלויות. אומרים שכל דרכיה נועם ונתיבותיה מתק שפתיים, אבל במבחן התוצאה אנחנו חיים במשטר כשרויות מושחת, מערכת חינוך יהודית על פי דרכם, ניסיון למנוע משחקי כדורגל בשבת, והרשימה ארוכה כאורך הגלות שבה עוצבה יהדות הגטו.
כמזפזפ אקראי אבל עקבי במהדורות החדשות של מדורות השבט, אני מזהה בזמן האחרון ניצנים של התעוררות עיתונאית (אמיתית?) נגד מהלכי הממשלה. בעיקר בערוץ 10 אבל גם ב־2. יכול להיות שהאסימון נפל שם? אני מדבר על כך שלא רק אמנון אברמוביץ' מבין שם שה"אובייקטיביות" הערוץ שתיימית היא סוג של בלבול, אם לא הטעיית הציבור.
מובן שמתחזקים נוסח צבי יחזקאלי בערוץ 10 וחובשי כיפה כמו עמית סגל בערוץ 2 ימשיכו ליישר לימין, אבל נדמה שמה שעושה את המנגינה הוא (נותני) הטון הכללי שהולך ומשתנה. כשרוני דניאל ויואב לימור יוצאים "לשטח" אחרי העלאת משפחת דוואבשה על המוקד ותוהים מה קרה, הם גם תוהים מי הדליק את הפירומן שהדליק. התוצאה של השיטוט המטולווז שלהם הייתה פוטנציאל לקטרוג על כל ההתנחלויות, ורמז עבה כלפי האחראי העיקרי, שתקוע אי שם ביציע המעודדים של המפלגה הרפובליקנית. רק רמז אומנם, אבל בהחלט בכיוון הנכון.
מבחינתם של נתניהו, אופיר אקוניס ושות', ההתפכחות (?) של ערוצי המיינסטרים היא איום הרבה יותר רציני מהשבירה ימינה של בוז'י הרצוג או ההשבעה הנלעגת של יאיר לפיד את עצמו כראש ממשלה. אייכלר, התנא דמסייע לאקוניס ולנתניהו, לא רואה לדבריו טלוויזיה. הוא מכיר את התקשורת החילונית ברמת בית השחי של טומי לפיד ובית הגידול של לפיד הבן, ואין לו שום בעיה לקבל היתר עסקה כדי לסתום לעורכי ישראל ולכתביה את הפה.
נוסח החוק מאשר בדיוק את הניסיון לבלום את השינוי שאני חש בו (עדיין לא חותם) בערוצי המיינסטרים: "על עיתונאים יהיה להימנע "מחד־צדדיות, ממשפט קדום, מהבעת דעה אישית, ממתן ציונים והדבקת תגים, מהעלמת עובדות או מהטעמתן באורח סלקטיבי שלא לפי ערכן החדשותי".
תחילה ה"חד־צדדיות". עיתונאי חד־צדדי, להבנתי את החוק, הוא כל עיתונאי שאיננו מביא את דבר השלטון כרוחו וכלשונו. ואם כבר מביאים את דבר הממשלה, יש להימנע מ"משפט קדום", שהוא בדרך כלל כל דעה אחרת. אחר כך יש להימנע מ"דעה אישית", כלומר להעלים את האני החושב מכל דיווח. ודאי לא "מתן ציונים", שהוא סוג של הבעת דעה אישית שאין לה מקום מול דעת השלטון. וכמובן, איסור על "הדבקת תגים", שהיא תעלול המשמש להבעת דעה על מושא הכתבה או האירוע באמצעות ההיסטוריה הרלוונטית שלהם, למשל. או האיסור על "העלמת עובדות", שמשמעה חובת הצגת כל תג כפי שהוא מוצג על ידי השלטון.
ועכשיו לשוס שיחסל אחת ולתמיד את הרמת הגבות של חיים יבין והבעת הגועל המנומס על פניה של יונית לוי: "הטעמת עובדות באורח סלקטיבי שלא לפי ערכן החדשותי". מכירים את החיוכים ואת עווית העזוז על פניהן של המגישות הצפון קוריאניות והסיניות? המזרח הרחוק לא רחוק כל כך.
ביום שבו התפרסמה התוספת שחושפת בחוק רשות השידור גאה גל תגובות. נדמה שהפעם מדובר בקרב על כל הקופה שמוכנים כלי התקשורת להפסיד מול התכתיב של נתניהו ואקוניס. בו ביום נתניהו חזר בו. "ראש הממשלה מאמין שכללי אתיקה עיתונאיים אינם צריכים להיקבע בחקיקה ראשית, והחליט להביא לתיקון הסעיף המדובר".
בו ביום התפטר אקוניס מתפקיד הממונה על רשות השידור. אני לא יודע אם אקוניס תיאם עם נתניהו את העלאת הסעיף לפני כן. אקוניס טוען שכן ואני מאמין לו. אני לא יודע אם נתניהו תיאם עם אקוניס את הודעת ביטול הסעיף. אני מעריך שלא. התעללות בחצרנים היא תמיד אופציה מרנינה, ולנתניהו מעולם לא הייתה בעיה להתגמש לאחור. מה אכפת לו להרוויח נקודה במצג השווא של הליברל החדש? ממילא יש לו ארסנל שיהרוג את התקשורת באמצעים הרגילים: תביעות משפטיות, מניעת פרסום, הדרת עיתונאים וכלי תקשורת מאינפורמציה ואירועים. וכשהוא איננו תוקף אלא חוטף ונסוג, תמיד יהיו לו פייסבוק ו"ישראל היום" שיעשו את העבודה בעיניים במקום להתמודד מול תקשורת חטטנית.
הדרך להתמודד עם תופעת נתניהו הנוכחי פשוטה, ובעצם אין ברירה אלא להמשיך להגביר את הלחץ התקשורתי במישור העובדתי של כיסוי חדשותי. מופעי סטנד־אפ נוסח ליאור שליין זה נחמד, שיר מחאה של שלום חנוך מתנגן בכיף, אבל לא זה מה שיעשה את העבודה. גם הערות סרקסטיות נוסח לונדון וקירשנבאום לא רק שאינן עושות את העבודה, הן אפילו מזיקות. לסיים אייטם קשה עם הערת אגב צינית זה "גזעי" ואולי משקף הלך רוח של ייאוש, אבל הוא הופך סיפור נורא לאנחה של ככה זה בעולם הדפוק של היום וקריצה של יאללה אוכל, קדימה אוכל. אירוניה שמרימה ידיים רק מערערת את הכנות של מה שאמור להיות קמפיין תקשורתי רציף ונזעם שרק הוא, אולי, יזיז להמונים ויזיז אותם.
לכן הטלוויזיה המסחרית, שפרט לאגו ולציניות הקבועה של בעליה ועובדיה, שיש לה מחויבות עיתונאית ולאומית (כן, לאומית) כנגד הניכוס הלאומ(נ)י של הימין, אמורה לנהל מאבק ביקורתי קבוע, שהוא בעצם שגרה עיתונאית מקצועית. אני לא יודע מה נסגר בשיחה בין אבי וייס, מנכ"ל החדשות של ערוץ 2, עם ראש הממשלה, לפני שהוקפא פיצול חברת החדשות. אני מקווה שוייס מצפצף על כל ניסיון ללמד אותו יושרה עיתונאית מהי. בייחוד כשזה מגיע מגורמים שהמניפולציה, התחמון והשיסוי הם לחם חוקם.
נתניהו מחזיק מעל צווארם של בעלי קשת ורשת את חרב דמוקלס של חוק הפיצול (שהוקפא עד 2017). מימושו עשוי לפגוע בהכנסותיהם ואולי אפילו בתפעול הערוץ. אני מקווה שהשמועות על חקיקה פתאומית שתקדם את החוק מהיום למחר לא יפחידו אותם. אני מקווה שמוזי ורטהיים ושות' הם לא רק ילדים גדולים ועשירים, אלא גם מבוגרים אחראים. אני מבין שהם לא מסננים בזווית פיהם כלפי מטה הוראות הפעלה. אני מקווה שלא נושבת שם רוח מפקד שרואה רק את המפרשים של הספינה שלו, אלא את הצי כולו. אני מקווה שהעורכים והכתבים יעשו מה שמוטל על עיתונאי לעשות כאשר הוא מזהה איום קרב. ימין לימין ושמאל לשמאל ושהטובים, שאני מאמין שהם הרוב, ינצחו.
יום אחד, אחרי ששלטון האופל הנוכחי יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה, ייתכן שהבהובי ההתקוממות התקשורתית הנוכחית בערוצי המיינסטרים יהיו אחת מאותן סיבות שהביאו את אותו יום. התנאי הוא כאמור שההבהובים יהפכו לאש של ממש.