לובוטומיה הוא הליך ניתוחי להפרדת אונות המוח, לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות כמו דיכאון, שהיה נפוץ מאוד בשנות ה־40. הוא פותח על ידי הרופא הפורטוגזי (ולימים שר החוץ של פורטוגל), אנטוניו מוניז. פרופ' מוניז, פיתח שיטה מגניבה ולא כואבת בכלל, של קדיחת חורים בגולגולותיהם של המטופלים והזרקת אלכוהול בין האונות. הרעיון לטיפול הגיע מניסויים על שימפנזים, שהראו שחיתוך חלקים מקדמת המוח, הפכו אותם לפחות אגרסיביים. ההליך הנהדר הזה הפך לנפוץ בעולם, והשתכלל כך שהפך להיות פשוט וקצר, ואף בוצע בחדרו של רופא, שהשתמש במכשיר דמוי דוקרן קרח, שבאמצעותו ניקב את הגולגולת באזור בלוטת הדמעות, חלק רך ונוח לטיפול, כדי להרוס את האונות הקדמיות. הטיפול הצליח - המטופל יצא ללא ההפרעה שממנה סבל, אבל הפך להיות אדיש וחסר רגשות לחלוטין.
אני מציע לובוטמיה עונתית: הליך כירורגי שיגרום לנו להישאר אדישים אך שפויים בתקופת החגים - בלי דיכאון, בלי כאב, בלי כעס, ובלי הרהורים, ורק כך נצליח לשרוד את ספטמבר השחור. זה מתחיל מהמפגשים המשפחתיים מלאי הפאסיב־אגרסיב, שכל הערה של דודה מראשון לציון על הטעם של הסלט גזר היא כמו דוקרן קרח בין העיניים של כלתה.
זה ממשיך במה שמעבירים אותנו זכייני הטלוויזיה, שמשום מה החגים תמיד מצליחים לתפוס אותם בלתי מוכנים, והם משדרים את מיטב הזוועות בשידורים מעייפים הנקראים לקט או ש.ח. באחד הימים בראש השנה צפיתי בפצצת שעמום הנקראת כיתת אומן של אבי נשר עם נטלי פורטמן, כשקולנוענים צעירים שואלים אותה מיני שאלות, ואף אחד לא מבקש לדעת, אם את כזאת מוכשרת, איך יצא לך סרט כזה גרוע? היו גם מקרים נוספים שמישהו הפנט אותי באמצעות בהייה בכספומטים הפולטים שטרות כסף כל כמה שניות, אבל אני ממש לא בטוח אם זה היה דמיון או שעשועון.
וזה ממשיך בכאוס מוחי מוחלט שעובר על הציבור החילוני. השבוע התקשר אלינו זוג חברים שהציע לנו להתארח בסוכתם למרות שאינם דתיים אלא טורפי פירות ים, אבל הם טענו את הטענה הנפוצה ביותר בימים אלה : "קצת מסורת, מה יש?".
למה אנשים שלא שומרים שבת מקימים סוכה. למה כאלה שלא מקימים סוכה, צמים בכיפור. למה מי שלא צם מתחשב במי שכן צם ולא להיפך. ה"קצת מסורת, מה יש", בא להגיד משהו כמו, "מה רע בדת שלנו? אנחנו צריכים להתבייש בה?", והתשובה היא כמובן שלא. אבל אתם צריכים להתבייש בעצמכם - אלוהים לא מסתפק בסדינים במרפסת, הוא רוצה את כל החבילה.
גם הראיונות החגיגיים בעיתונים מעוררי רגשות שליליים בעיקרם. בראיון עם מירי רגב, תחת הכותרת “אני מירי רגב סיבוני, שרת התרבות והספורט, ולא קראתי מעולם צ'כוב", יותר עניין אותי סיפור ערב השבת שלה: "אין דבר כזה אצלי שלא תהיה ארוחת שבת עם אוכל מבושל.... לא משנה אם אני גמורה מעייפות ומגיעה הביתה מאוחר - לא אוותר לעצמי. דגים חריפים, עוף בלימון, עוף מתוק, תפוחי אדמה עם עגבנייה ובצל, אורז עם ערמונים, סלט כרוב עם מיונז. אצלי לא מכניסים בורקסים לתנור בערב שבת". מי יכול לשאת תפריט כזה של גם חריף, גם לימון, גם מתוק וגם מירי רגב, בלי איזה צ'כוב אחד קטן לאיזון. אני קורא לרפואה לחזור זמנית ללובוטומיה, קדחו בנו חורים בגולגולת כדי שלא נרגיש דבר בחגים.
פרופ' מוניז זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה בשנת 1949, וכך נולד גם המשפט "אין מח אין דאגות". אולי רק אז נוכל להיות מאושרים.
חמש שאלות לפרסומות:
1. האם הזוג מהפרסומת של טריווגו מנהל רומן מאחורי הגב?
2. למה העובד שלומד אנגלית ב'גרוזלם פוסט לייט" יושב בלובי של מלון ולא בעבודה?
3. מה עושות צמד הנשים מפרפקטליין כשהן לא מדברות על קרמיקה?
4. יש מצב לספר למשיח שהסדרות של סלקום טי וי נמצאות חינם באינטרנט?
5. ולגל גדות- נראה לך שאחליף איתך מזוודה ואסתובב בלונדון עם חזייה וגלימה של סופרוומן? או יותר גרוע - עם בגדים של קסטרו?