ההתבססות המהירה של הרוסים בסוריה הוציאה את ממשל ברק אובמה משיווי משקל. ביום רביעי פתחו הרוסים במתקפה האווירית הראשונה שלהם במדינה המפורקת, בזמן שמזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי נפגש באו"ם עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. זמן קצר לפני המפגש קרי עוד טען כי הנוכחות הרוסית בסוריה עשויה להיות דבר חיובי. המילים הללו רק יצאו מפיו, והרוסים התחילו לתקוף יעדים הנשלטים בידי מורדים הנתמכים בידי האמריקאים.
בתגובה לחידלון האסטרטגי של הממשל, תקף הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין את אובמה ואת אנשיו. “הממשל בלבל את חברינו, עודד את אויבינו, ולא מבין את ההבדל בין עודף זהירות לבין חוכמה. הוא החליף את סיכוני העשייה בסכנת אי העשייה", אמר מקיין. “ולתוך ההריסות של מדיניות הממשל במזרח התיכון צועד כעת ולדימיר פוטין".
מתוך דבריו של מקיין עולה התובנה כי התקופה הנוכחית באזורנו היא הזמן להימורים מושכלים. צודק הסנאטור: המערכת הריכוזית של מדינות ערב, אשר שלטה באזור מאז פירוק האימפריה העותמאנית לפני כמעט מאה שנה, הולכת ומתפרקת, והמערכת שתחליפה טרם נקבעה.
המלחמות בסוריה בפרט ובמזרח התיכון בכלל, הינן חלק מתהליך עיצוב של הסדר האזורי החדש. אי לכך, לצעדים הננקטים כיום על ידי מעצמות אזוריות ועולמיות כאחת תהיה השפעה רבת היקף על הצורה העתידית של האזור.
גם הממשל וגם פרשנים רבים טוענים כי יש חוסר בהירות לגבי הכוונות של רוסיה, אבל זה לא נכון. אין צורך בדוחות מודיעין כדי להבין את היעדים האסטרטגיים של פוטין. הוא רוצה לבנות מחדש את כוח ההשפעה של רוסיה במזרח התיכון, כי הדבר משרת את האינטרסים שלו בכל רמה: גם מול האמריקאים, גם בכל הקשור לשוקי האנרגיה העולמיים. נוכחות רוסית חזקה במזרח התיכון מחזקת את מוסקבה.
רוסיה איננה השחקנית האסטרטגית היחידה שמנסה לנצל את המלחמה בסוריה והכאוס באזור לטובתה. טורקיה ואיראן גם כן מנסות לפעול לעיצוב הסדר החדש המתהווה לטובת האינטרסים האסטרטגיים שלהן.
לטורקיה יש מטרות יחסית מוגבלות בסוריה (ובעיראק). המשטר הטורקי מבין כי במצב הנוכחי, לנוכח פערי הילודה ההולכים ותופחים בין הטורקים לכורדים בטורקיה, עד אמצע המאה הנוכחית מרבית הצעירים בטורקיה יהיו דוברי כורדית. על מנת לנטרל את האיום הכורדי, מנצלים הטורקים את המלחמה בסוריה ובעיראק. היעד הוא נטרול הקמת מדינה כורדית עצמאית במדינות הללו וסלילת הדרך לנישול זכויותיהם של הכורדים בטורקיה.
בצד האיראני, האינטרס הוא בראש ובראשונה להבטיח את הישרדות המשטר. בפני איראן ניצבים שני איומים אסטרטגיים: כמדינה שיעית באזור שבו האסלאם הסוני מהווה רוב מספרי עצום ועובר תהליך הקצנה, האיראנים מוצבים בפני איום של ג'יהאד סוני. הסכנה הקיומית הנוספת שמולה ניצב המשטר היא מהפכה פנימית.
רק לפני שש שנים עמד המשטר ליפול בידי “המהפכה הירוקה". אי שביעות הרצון של אזרחי איראן מהמשטר מציב את האייתוללות במצב של לחץ מתמיד המצריך, לתפיסתם, דיכוי מתמשך של מתנגדיהם מבית.
על מנת להתגבר על האיומים הללו, המשטר מפתח נשק גרעיני ופועל באמצעות כוחות בדלניים כדי לערער את יציבותם ולהפיל משטרים סוניים שכנים. המשטר האיראני רואה בסוריה את מעוז כוחם בעולם הערבי, והוא מוכן להילחם עד אחרון חייליהם של חסן נסראללה ובשאר אסד כדי להציל אותו.
מבחינת המשטר בטהרן, המלחמה שלו בישראל ובארה"ב היא דרך אטרקטיבית להגביר את הלגיטימיות שלו בעולם האסלאמי. מלחמתו נגד ישראל מאפשרת לאיראנים לטפח בני ברית סונים כגון חמאס, האחים המוסלמים ואל־קאעידה, ובכך להחליש את היכולת של גורמי ג'יהאד סונים להתאחד נגדם.
אשר לאמריקאים, הממשל גם כן פועל לפי אסטרטגיה מוגדרת. אך להבדיל מהאסטרטגיות של המעצמות האחרות, זו של הממשל מבוססת לא על שאיפות לשימור הכוח וחיזוק השליטה, אלא על אידיאולוגיה אנטי־אימפריאליסטית.
האידיאולוגיה הזאת קובעת כי אי היציבות במזרח התיכון היא פועל יוצא של עודף מעורבות אמריקאית באזור בעבר, ועודף כוחות של בנות הברית האזוריות של אמריקה ובראשן ישראל ומצרים. על כן, כדי להנמיך את הלהבות, הממשל פועל לצמצם את הנוכחות האזורית של האמריקאים, להיטיב עם איראן ולהחמיר את יחסה של ארה"ב לישראל ולמצרים.
היות שמה שמניע את הנשיא אובמה ואנשיו הוא אידיאולוגיה ולא המציאות, אין בתוצאות השליליות של האסטרטגיה שלהם כדי להניא אותם ממסלולם. כל עוד אובמה והאידיאולוגיה שלו נשארים בשלטון בוושינגטון, יש להניח שהאמריקאים לא יהיו מסוגלים או מוכנים לשנות את המדיניות שלהם.
איבדו את הצפון
לישראל יש כוח מוגבל בכל הקשור לעיצוב המציאות האסטרטגית שלנו בזירתנו המתהווה. אנחנו לא יכולים להשפיע על התודעה של שכנינו, אבל אנחנו יכולים להשפיע על היכולת שלהם לפגוע בנו, על הרצון שלהם לפגוע בנו, ועל הכוח היחסי של גורמים שונים דרך שילוב מושכל של התערבות והישארות בצד.
עד כה עשינו את זה לא רע בסוריה. שם, כבר בשלב מוקדם של הלחימה, הדרגים המדיניים והצבאיים הבינו כי זולת הכורדים, אין גורמים חיוביים משמעותיים בסוריה. על כן לישראל אין אינטרס שמי מבין הגורמים יצליח להשתלט על המדינה. כמו כן, ישראל הבינה כי סוריה חלשה עדיפה לנו על סוריה חזקה.
כמו כן זיהתה ישראל את חיזבאללה כאיום המבצעי הגדול ביותר בזירת סוריה, ועל כן כבר שנים אנחנו פועלים למנוע זליגת אמצעי לחימה שוברי מאזן לידי הארגון בלבנון. הבעיה היא שהאסטרטגיה הזו השאירה על כנו את בסיס הכוח של חיזבאללה בלבנון, לרבות טיליו הבליסטיים המכוונים לעברנו. אך על אף שהמלחמה בסוריה כבר מזמן זלגה לתוך לבנון, ישראל מתעקשת להמשיך לראות בהן זירות נפרדות.
כאשר אנשי חיזבאללה - בסיוע האיראנים, ואגב כך גם הרוסים - מפתחים תעשיות נשק בתוך לבנון, ישראל - שהגבילה את פעילותה בשטח סוריה מתוך עודף זהירות, במקום לראות בלבנון ובסוריה מקשה אחת - תיאלץ בטווח המיידי לשקול מחדש את צעדיה.
זה נכון שבעתיים לנוכח ההתבססות של הרוסים בסוריה. ככל שישראל יושבת בצד, החיבור בין חיזבאללה ואיראן עם רוסיה בסוריה עלול להשפיע לרעה על מרחב התמרון שלנו בלבנון בטווח הבינוני והארוך.
וזה מחזיר אותנו שוב לאיראן. יש הסבורים כי ישראל יכולה לסייע לכוחות המהפכניים באיראן באמצעים שונים. אולי זה נכון, אולי לא. בכל מקרה קשה לראות חיסרון במדיניות שחותרת להחליש משטר עוין.
מה שברור הוא שבעוד הדרג המדיני כבר מזמן הבין כי אסור לישראל לאפשר לאיראן לפתח נשק גרעיני, המטה הכללי של צה"ל מסרב לגבות אותו. זאת בין היתר מתוך עודף זהירות, שמא מהלך ישראלי יפגע ביחסים עם ארה"ב. לא רק שהלעומתיות של המטה הכללי, בכל הקשור לאיום הגרעין האיראני, בעייתית מבחינת סדרי שלטון, היא גם מסוכנת מבחינה אסטרטגית.
הרי ברור למדי כי תחת ממשל אובמה האמריקאים איבדו את הצפון מבחינה אסטרטגית, ולא ניתן להאמין לאף ערבות אסטרטגית הניתנת על ידיהם. אותו ממשל שלא יכול להבין שאיראן גרעינית איננה דבר טוב עבור אמריקה, לא מסוגל להבין מדוע ישראל לא יכולה לשאת איראן גרעינית. לנוכח השימוש האסטרטגי שהמשטר האיראני עושה עם העוינות שלו כלפינו, ברור כי ישראל צריכה לנטרל את האיום הגרעיני. זה נכון שבעתיים לנוכח ההשערה כי ברגע שאיראן תשיג נשק גרעיני, הסונים הערבים יפעלו גם הם לפתח פצצות אטום. ישראל צריכה למנוע את האפשרות שהמזרח התיכון יהיה רווי מעצמות גרעיניות, גם כאשר הדבר כרוך בסיכונים.
עיוורון אסטרטגי
עבור ישראלים רבים סיפור השבוע לא היה המתקפה הרוסית בסוריה, אלא הנאום באו"ם של מנהיג אש"ף ויו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. פרשנים ופוליטיקאים רבים נחרדו מאיומיו לבטל את הסכמי אוסלו. הממשלה מצדה הדגישה כי הפלסטינים הם האשמים הבלעדיים לקיפאון המדיני, משום סירובם לקיים משא ומתן עם ישראל.
התגובות הישראליות על נאומו של עבאס מעידות על אובדן דרך מביש בכל הקשור לחשיבה אסטרטגית. אגב, ליקוי המאורות של ישראל אינו מוגבל ליחסה לאש"ף. גם מול חמאס המערכות השולטות לוקות בעיוורון אסטרטגי.
השבוע ציינו 15 שנה לפתיחת האינתיפאדה השנייה, מלחמת הטרור הפלסטינית נגד ישראל שהחלה ב־28 בספטמבר 2000. כבר מאז ברור כי אין לישראל כל אפשרות להגיע להסדר שלום, לא עם אש"ף ולא עם חמאס. ובכל זאת, במשך 15 שנים ישראל הולכת מדחי אל דחי בהתנהלותה מול הפלסטינים, משום שהיא איננה מסוגלת להתנער מהקונספציה האסטרטגית שלפיה יש בכוחנו לשנות את תפיסת העולם של הפלסטינים כלפינו.
כך היה כשבסוף צוק איתן הדבר הראשון שעניין את המטכ"ל היה שיקום עזה. מבחינת צה"ל המשימה הדחופה ביותר לישראל בתום המלחמה הייתה לוודא שתושבי עזה לא ישלמו מחיר על התוקפנות של משטרם. מאז תום הלחימה אנחנו רואים כי חמאס מנתב את כל הסיוע שהוא מקבל מישראל לא לשיקום עזה אלא לשיקום היכולת שלו לתקוף את ישראל.
ישראל ממשיכה להתעקש כי יש לנו אינטרס אסטרטגי בשלום עם אש"ף. אפילו אם זה נכון בתיאוריה, העובדה הברורה היא שלא יהיה שלום בינינו לבין אש"ף לעולם. על כן המשך התמיכה של ישראל בארגון כגורם לגיטימי או ממתן, רק פוגע באינטרסים בני ההשגה שלה. אינטרסים אלו כוללים, בין השאר, אבטחת צירי התנועה ביהודה ושומרון וחיזוק השליטה הישראלית ביו"ש, הן ברמה הביטחונית והן ברמה המדינית. האינטרסים הללו רק גוברים ככל שמתחזקים גורמים ג'יהאדיסטיים בזירה האזורית ובקרב הפלסטינים עצמם.
מקיין צודק. אסור לאפשר לסיכוני העשייה לגרום לנו להסתכן באי עשייה בתקופה זו. המציאות האזורית המתהווה יכולה לקדם אותנו או לפגוע בנו לאורך זמן. ככל שאנחנו מאפשרים לשחקנים אחרים לקבוע אותה, מצבנו מתערער. ככל שאנו פועלים באופן מושכל לקידום האינטרסים ארוכי הטווח שלנו, אנו תורמים לבנייה מחדש של הסדר האזורי באופן הכי פחות מאיים שאפשר.