הערות שוליים: רון קופמן יוצא למשחק הכדורגל הזוגי הראשון שלו

הא, בעצם גם אין ירקות, וכיפוש שבה מהסופר מזועזעת מקילו עגבניות ב־18 שקל. אמרתי לה שאיני רוצה לשמוע, שהיא מדכאת אותי. אבל היא עסוקה בארוחת ערב למשפחה שהיא מקיימת היום, והעושק קצת מרגיז אותה.

"מאמי, אתה ישן? טוב, תקשיב. הזמנתי כבר פרגיות וחזה עוף, וגם סטייק סלמון. אבל אני לא חושבת שזה יספיק. תשיג לי מהחברים שלך כמה סטייקים פילה, לפחות עשר מנות, ושיהיו חתוכים עבה. אסור שאנשים ייצאו רעבים".
 

תגידי, את משתמשת? מה נסגר איתך? לפני הכל, בשביל זה הערת אותי? את בהתקף חרדה? אמא שלי, שתהיה בריאה עד 113, כמה את חושבת שהיא אוכלת? אחותי שומרת דיאטה כבר 25 שנה, גיסי באותו משקל מאז שהיה בן 18. הילדים שלהם בקושי אוכלים, הבנות שלי רק טועמות; את בקושי רב מסיימת מנה, והכי חשוב, כיפוש, אנחנו אירופאים, אז חשוב שיהיה קומפוט. תשאלי את אמא שלי איך להכין, אבל אני כבר אומר לך שהיא תגיד - לפי הטעם.

"אתה כזה פרימיטיב וגזען, שאני לא מבינה מה אני עושה איתך. ואם כבר מדייקים, אתם האירופאים במיעוט, גם במשפחה שלך. גיסך עיראקי והאמא של הבנות סורית. איזה אירופאים בדיוק? אפילו גיא יהיה מרוקאי. תן לי שנה".
 

טוב למה את מתנמרת? אמא שלי חלמה שנשמור על טוהר הגזע. אורלי ואני דאגנו שהמציאות תנפץ לה את החלום. אבל דרכון של האיחוד האירופי את רוצה, נכון? ואת מביאה עוד אחיינית שלך שתעזור לך לבשל, כאילו מדובר בפלוגה של גבעתי? אני מציע לך ללכת על תפריט חלבי, כדי שלא נהיה חלק מהטבח ההמוני של בעלי הכנף. "טוב, אל תתערב לי במטבח, מתי יוצאים לחיפה?".

הפקק
 

זו הייתה יוזמה שלי לקחת את כיפוש למשחק של מכבי ת"א בליגת האלופות, מול דינמו קייב. ידעתי שההויה־פרנויה תחטוף בראש, כי זה לא כוחות בין היאהוד לגויים כאשר מדובר בספורט, עניין של מבנה אנתרופומטרי. אבל הצדקת שקיבלה חינוך קלוקל שמתבטא ב"מכבי מייצגת את המדינה" הייתה בטוחה שמכבי תנצח. נצא בסביבות שבע הפטרתי מתחת לשפה. היא פשטה על הארון כדי למצוא פריטי לבוש צהובים לקראת בואה למשחק. והאמת שרציתי שמכבי לפחות תבקיע, כדי שהיא לא תתאכזב מהבכורה שלה במשחק כדורגל, אבל ההיגיון קבע שהסיכוי לכך שואף לאפס.

ההבדל ביננו לגויים בספורט, מכבי מול דינמו. צילום: ערף לוף
 

ב־18:50 היא התייצבה ברדיו. החינוך הפרוסי שלה תמיד מפתיע אותי מחדש. היא אף פעם לא מאחרת, ואני אף פעם לא מדייק. יצאנו בזמן, ואז היא אמרה שהיא רעבה. עצרנו ביקום כדי להשביע את רעבונה, התנועה זרמה והייתי רגוע. כשחזרנו לכביש החוף, חשכו עיני מהפקק. טוב, תקשיבי, אני יורד לשוליים כי אחרת לא נגיע. את זוכרת את התרגול, כן? אם עוצר אותי שוטר, אני אומר לו שירדו לך המים, את מתכופפת ורק מהנהנת, הבנת אותי?
 

"מאמי, אני לא משקרת. למה אתה נלחץ? נגיע. וגם אם נאחר, לא יכניסו אותנו? ולמה אתה מדליק אורות אזהרה? אתה באמת חושב שזה משכנע מישהו שאתה במצוקה?". תעשי מה שאני אומר לך, פתחי ווייז, ותני לי לעשות את מה שאני יודע. "תראה, השוליים משמאל ממש רחבים". יופי, כפרית, אני שמח שאת נכנסת לדמות. "תראה מה עשית, עכשיו מכוניות אחרות יירדו לשוליים כמוך. פתחת עוד נתיב, אני לא מאמינה למה שאני רואה". את הנווטת עכשיו. אם את טועה, אכלנו כאן תיק. תכף הווייז יורה לך לרדת לכביש 4. אל תשימי לב, אני חייב להגיע למחלף עתלית על כביש 2, רק תאמרי לי מה מצב התנועה קדימה. 
 

נחלצנו מהפקק שנגרם בגלל תאונה בין שתי נהגות, הבטתי בה ופתחתי מצערת. "לא רוצה לשמוע מילה. למה אתה על 140 קמ"ש, יש לך ילדים בבית, תרגיע". מאמי, המשחק ייפתח ב־21:45, אם תהיי בו או לא. אני חייב להרוויח את הזמן שזחלתי כאן, תני לי עדכונים מהטלפון. "יש לך עוד 14 ק"מ לעתלית, ויש לנו עוד שעה להגיע, תאט". עוד לא הפנמת שאנחנו במדינה מפגרת? את יודעת מה יקרה בכניסה לחניון באצטדיון? עכשיו את מבינה למה אני לא יכול להפסיק לעשן? כי אני כל החיים במרדף. תמיד זה אני נגד השעון. "אז למה לא יצאנו בחמש, כמו החברים שלך? למה תמיד אתה על הקשקש?". אין לי תשובה מדויקת, זה בטח משהו נוירולוגי. "לא, זה משהו פסיכיאטרי. הנה עתלית, זו הפנייה הבאה". 
 

סבבה, התחברנו לכביש 4 רק כדי להיקלע לעוד פקק, כי שוטרים כיוונו את התנועה. עוד לא ראיתי שוטר עברי שגם מבין בזה. בצדי הדרך גררו מכוניות של אוהדים שהגיעו מתל אביב, כי רון חולדאי לא משוכנע שמגיע לנו אצטדיון הולם. עדיף לו שיהיו מגדלים לעשירים במחירים מופקעים, כי זה יופי בהכנסות ממיסוי. מכוניות שלא נגררו זכו לקנסות של 500 שקל רק משום שגם הגאונים בחיפה לא תכננו נכון. אצטדיון של 35 אלף מושבים, עם אלפיים חניות גג. אז לעלויות העצומות של כרטיסים, דלק ומזון, חייבים לשקלל קנסות. זבל של מדינה.
 

השוטר לא נתן לי להיכנס לחניון, וחשבתי שאני מאבד את השפיות. "סע ימינה, אחר כך עוד פעם ימינה, ותשאל שם". כיפוש דווקא הייתה ברגוע. "קיצרנו ב־11 דקות, אנחנו בסדר. מאמי, תיזהר, אנשים הולכים כאן בצדי הכביש, אל תעלה על מישהו".
 

אפילו לא הגבתי, אבל ב־21:34 היינו בשער המיועד. הרגשתי איך שהמתח מתפוגג. מישהו כאן מכור לאדרנלין הזה, וזו לא כיפוש. "מאמי, תראה יש כאן מלא אוכל. חבל שעצרנו". אפשר לאכול שוב, רק צריך להזדרז, כבר מתחילים. היא לא הייתה מסוגלת לאכול שוב, אני טחנתי כל מה שזז, על הדרך ליציע. דקה רביעית, האוקראינים ביתרון. "יו, איזו באסה, איך זה קרה?", תמהה בתולת הכדורגל שלי. זה קורה, כפרה, בדרך כלל כשאתה לא טוב מספיק. אחרי זה היה שער של מכבי שנפסל, הצדקת קבעה שהשופט רשע. אולי רשע, אבל צודק, כי גול זה רק כשהשופט מחליט ומאשר, הסברתי לה. 
 

פתאום היה כדור חוץ. "מאמי, למה הוא מוסר ביד?", כי היה אאוט. "אבל קודם היה כדור חוץ, והוא בעט אותו, מה ההבדל?", ההבדל הוא בין קווי האורך לקווי הרוחב. ברוחב ליד השער זו קרן ומגביהים את הכדור או מוסרים אותו ברגל.
 

בעוד מכבי מנסה לייצר איום על שער האוקראינים, שעוד בשואה טבחו בעם היהודי, כיפוש עסקה בתיעוד שלה ושלי - ושיגור לפייסוש ואינסטוש. "יו, יש לנו כבר 34 לייקים". אני רק מחיתי את הזיעה ששטפה אותי. באצטדיון הזה אין אוויר ביציעים, אנשים משלמים הון כדי לסבול. המחצית השנייה נפתחה כמו הראשונה. חמש דקות מפתיחתה, דינמו הבקיעה שער שני, שהדגיש את ההבדלים בינינו לבין עולם הספורט. אנחנו מדהימים בקומבינות, בהייטק ואפילו בפרסי נובל, אבל ספורטאים בחו"ל חזקים ומהירים יותר כי מכינים אותם מגיל 8.

הם לא באים כילדים למגרש האימונים עם סביח טחינה וסביח גבינה, בשני בגטים ומעדן שוקולד (רק 3% שומן) לקינוח. הם, הגויים, אוכלים חלבונים כל היום, יום־יום. הם מתאמנים עשר יחידות אימון בשבוע, אנחנו יכולים רק חמש, גג שש, בגלל החומוס והקבב עם הצ'יפס. קטניות זה בריא, אבל לא בונה כושר. עובדה. וכושר לא בונים בגיל 20, אלא בגיל 12, עוד עובדה. הסברתי את זה לצדקת, אבל היא קבעה שאני שלילי.
 

ובכן זה קרה בדקה ה־50, מבחינתי כבר מיציתי ואפשר היה להדרים הביתה. מתי את רוצה לנסוע, שאלתי בדקה ה־70, את הרי לא רוצה פקקים בחזרה. "בסוף, אחרי שייגמר. הם לא ייפגעו מזה שנלך מוקדם?", מי זה הם בדיוק? השחקנים כבר 20 דקות רוצים שהסיוט יסתיים, צדקת שלי, וגם מאות העובדים כאן בהפקה לא יכולים לספור את הדקות. אנשים עייפים. "טוב, בוא נחכה עוד קצת לגול של מכבי".
 

איזה גול, אני אמר לעצמי, הבריגדה הצהובה משחקת 40 מ' משער היריב. נכון שיש להם שוער כמעט בגילי, אבל פראייר הוא לא. תקשיבי לי, אם אנחנו לא עוזבים עכשיו, אנחנו מגיעים רק בשלוש לפנות בוקר. הבנת? אני מנוסה בשטויות האלה כל החיים שלי. יאללה, בואי נזדכה כבר.

בחדרי חרדים
 

יצאנו מהר, קצת עבירות תנועה כמו נסיעה נגד הכיוון, ואנחנו על כביש החוף דרומה. "לשים ווייז?", היא שאלה. לא צריך. זה נראה טוב. אנחנו כבר בגובה שיוט. בואי, נצלי את הזמן, תקראי איזה פמפלט ששלח למערכת עיתונאי חרדי בשם אברהם גרינצייג, עורך "בחדרי חרדים". 

"מה הוא רוצה ממך?" |

הוא לא אוהב איך שאני כותב על השבט שלו, בעיקר על המנהיגים. 

"אני חושבת שהוא צודק, אתה מגזים". 
 

טוב, אני מבין שאת ברגרסיה לילדותך כדתייה, תקראי.
 

ובכן החסיד אברהם (לפחות הוא עובד, שזה סוג של הישג), טוען שאין לי אתיקה עיתונאית, ואני רק מקלל ומגדף את המגזר שלו. הוא טוען בלהט שאינו מכיר שום רב שתמך ברצח המתועב של שירה בנקי ז"ל, שביצע ישי שליסל. אבל פורסמו פשקווילים שמישהו כתב אותם - וזה לא שליסל המטונף - ואצלם אתה לא פוסע בלאט בלי אישור של רב.
 

עוד טוען גרינצייג שהרב אהרון לייב שטיינמן הוא מהלוחמים הנועזים בתופעת הגזענות שמגלים האשכנזים כלפי החרדים באולפנות של הבנות. הוא אולי נלחם, אבל המזרחיות מופלות לרעה כבר שנים שוב ושוב, ובאמת ובתמים איני חושב שמישהו מחסידיו של הרב שטיינמן ימרה את פיו כל כך הרבה שנים. 

אברהם טוען שאני משקר. יאללה בסדר, הוא לא הראשון. הלאה, אברהם לא אוהב ביקורת על מנהג הכפרות, וטוען שיהודה משי זהב מזק"א הוא סוג של צדיק שאוהב את הבריות. הוא כנראה רך בשנים, כי אני מכיר את הצדיק משי זהב עוד כשהוביל את ההפגנות בכביש רמות בשנות ה־70 כקמב"ץ של העדה החרדית. אנחנו בני אותו גיל, אבל משי זהב, שכמובן לא שירת בצבא, הוביל כנופיות שיידו אבנים על מכוניות שנסעו בשבת ועל חיילים שאבטחו את הציר. אני הייתי בין אותם חיילים. בהמשך התעלל משי זהב ברופאי המכון לרפואה משפטית. באמת עדין נפש. ואיך שהוא דואג לתרנגולת בכפרות, אוי חסיד אומות עולם. 
 

ובסוף גרינצייג קובל על כך שאני מעז להסתלבט על הרב עמאר, שבחשיבתו ובדרכו מקביל לרבנים של הציונות הדתית. רגע, מתי הם היו בדיוק סמל לקידמה? שנדבר על זה?
 

אז כיפוש קראה והסתייגה בעדינות ואמרה שאני בסדר, אבל מותר לו לחוות דעה. כן, הרי דעה היא כמו חלחולת. לכל אורגניזם בעולם יש.  הגענו הביתה 20 דקות אחרי חצות. ביני לביני סיכמתי שהטיול הזה שווה לשלוש פעמים: ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי. כיפוש דווקא התלהבה ושאלה מתי המשחק הבא של האלופות. זהו, אמרתי, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב. נשכבתי על הספה שהתגעגעתי אליה כל כך ונרדמתי עם מיקי דונובן, שהוא הוכחה מדעית לכך שלא כל גבר חייב להיות אבא.

הרב הראשי
 

התעוררתי כרגיל עם גלישה בנט. ומה מצאתי על הסובאח? ראיון של הרב עמאר ל"חדרי חרדים", בערב יום הכיפורים. אז הרב הפרימיטיב קרא בראיון לכל הלהט"ב "לעשות חשבון נפש, כדי להתרחק מכל האיסורים החמורים שאסרה עלינו התורה הקדושה". כן, את הטיפוס הזה מימנו בכסף ציבורי עשר שנים כששימש כרב ראשי. לא להאמין. 

שירה בנקי ז"ל. צילום: פייסבוק

"אני מאמין שתופעה כזאת תתמעט ותתבטל מאליה, כי רוב הציבור נגעל מזה ומואס בזה. התורה קראה לזה תועבה, ואנחנו צריכים למצוא את הדרכים הנכונות  להילחם בזה, בצורה יותר מחושבת" - ואת הדברים האלה אומר רבה של ירושלים, העיר שבה נרצחה שירה בנקי ז"ל לפני כחודשיים. 
 

אז אדון גרינצייג, הומוסקסואליות אינה מחלה שמחלימים ממנה. זו נטייה. יש גם הרבה חניוקים שהם והן הומוסקסואלים, ואתה ובני קהילתך מנדים אותם ודנים אותם ואותן לחיים מלאי סבל. אין לאנשי קהילתך שום בעיה עם דוד ויהונתן. להם כבר סלחתם מזמן כי לתפיסתכם, אורח חייו של דוד הוכיח שהוא אנושי. גם כאשר שלח את אוריה החתי למות בקרב ואף הורה ליואב בן צרויה להציבו בקו הראשון, כדי לוודא הריגה. וכל זאת, כי חמד את רעייתו בת שבע, ועבר על אחד מהאיסורים החמורים בעשרת הדיברות. אז אל תלמד אותי אתיקה. 

אישימאבן

זהו, מיציתי עם אחד, ואתרכז בשני. "תיירת יפנית, נפגעה בפיגוע בחברון  על ידי מיידה אבנים", כותב הכסיל ח"כ אורן חזן, "או בשמו המסורתי ביפן - אישימאבן". ובכן אדון חזן, או שהוריך הם קרובי משפחה ואתה התוצאה כנפל ביולוגי, או שאתה הוכחה מדעית לכך שאדם יכול לחיות ללא מוח גדול, ואפשרי לחיות עם מוח קטן. רק לא ברור לי, מדוע אנחנו חייבים לממן את השטויות שלך, כנבחר ציבור.
 

"מאמי, בוא תעזור לי. מה אתה דופק על המקלדת בעצבים? הגיע המשלוח מהסופר, זה כבד". תגידי מה זה כל ארגזי הירקות האלה? ארבעה כרובים? יו, את חייבת לראות רופא. מי יאכל את זה? "זה לסלטים. אתה לא רוצה שאני אגיש רק מנות עיקריות, נכון? צריך גם סלטים. מה אתה מתערב בכלל? רק תרים לי את הארגזים. קניתי סכו"ם חד־פעמי, אתה גם לא צריך לשטוף כלים. מה אתה ממלמל?". אמרתי שעוד חמש מאות שנה תגיעו לאירופה. "חמש מאות? איזה יופי. לפני שלוש שנים הייתי באלף. התקדמנו, חיים שלי".