לפני כמה שבועות ראיתי סרט קצר העוסק בתפילת נשים. למי שאינו מעורה בז’אנר, מדובר בתופעה, עדיין קטנה אך עיקשת, של נשים המתפללות במניין נפרד, שמתקיים בשבתות ובחגים. בתפילת הנשים אין כמובן מחיצה, כי אין בין מי למי לחצוץ. יש אישה חזנית, אישה התוקעת בשופר, אישה הנושאת דרשה, ויש גם אישה שקוראת בתורה.
אני לא יודעת למה, אבל בעוד תפילת נשים עצמה עשויה להיות אירוע נעים בעבורי, כשראיתי אותן פותחות את ארון הקודש, מוציאות את ספר התורה ומתחילות לקרוא, אחר מגביהות וגוללות, זעתי באי נוחות. אני באמת לא יודעת למה. הרי היום יש גם קריאה נשית במגילת אסתר, והיא מבורכת בעיני. אני הלוא אישה מתקדמת ומשוחררת (העובדה שאני לא נותנת לבעלי להיכנס למטבח זה מסיבות אחרות לחלוטין). אני לא יושבת בבית ומעבירה סמרטוט כל היום, לא מניקה שבעה ילדים עד גיל בר מצווה. אני הרי בעד שיהיו נשים פוסקות הלכה, אז מה כל כך מפריע לי בתמונה הזאת?
אולי בגלל הבריקדות והלוחמנות הנלוות לקריאה הנשית בתורה. מאחורי הקול הנשי הנעים הקורא את דברי האל, אני שומעת תופי סנר במרש המלווים את הלוחמות. נכון, אי אפשר לעשות מהפכה בסדר גודל כזה בלי להילחם עליה, אבל יש לי תחושה עמומה שהניצחון במלחמה הפך להיות המטרה, ופחות הקריאה בתורה. הכיסוף הגדול, להיות קרובה יותר לעבודת השם, הפך להיות פחות בדרגתו מול שמחת הניצחון על כל אלו שרואים את האישה כמישהי שלא יכולה, פחותה מהגבר.
אני באמת לא יודעת מה מפריע לי. אולי המאמר הזה יצחיק את הדור הבא, אולי הוא יצחיק גם אותי בעוד כמה שנים באנכרוניזם שלו. אולי זה רק עניין של הרגל. אולי בדור של הילדים שלי יהיו רק מניינים שוויוניים, ובהם נשים וגברים יקראו בתורה לפי תור, המתפללים יישבו משפחות־משפחות, זו ליד זו, בלי הפרדה מגדרית שבה הנשים מוגלות אל מעבר המחיצה, רחוקות מההתרחשות הדתית־טקסית – כמו שאני חושבת שראוי לעשות גם היום – ושכולנו נתרגל. גם הלמות התופים ידעכו ברקע. אולי.