לישון עם אוהב: מרסל מוסרי על המרחק בין וילה בשרון למשפחה ברמלה

השארתי את שניהם על הולד, סיפרתי שאני קצת חולה והכל תלוי באיך ארגיש בערב, הרי הם לא היו רוצים שאצא מביתי ואסתכן בהחמרת המצב, נכון? 

שעתיים לפני החג חברה טובה כותבת לי שיש כמה חבר'ה שהחליטו להבריז מהארוחות המשפחתיות ולהיפגש אצל אחד מהם במושב בשרון. אני לא זקוקה לשכנועי יתר. “מה להביא?", אני שואלת.
 

“יש הכל", היא עונה לי, “תהיי מוכנה בשמונה, אאסוף אותך". טלפנתי לאמי ולאבי, לכל אחד סיפרתי שהראש כבד, הגרון כואב ורגלי כמעט כושלות. שניהם הציעו להגיע אלי, לשניהם אמרתי שתכף עיני נעצמות, חבל על הטרחה. כן, אני יודעת, ריחו של כיפור עוד מסתובב בינינו ואני כבר חוטאת את חטאי הראשונים. אקווה שאלה החותמים על ספר החיים יבינו ללבי.
 

בשמונה בערב חיכיתי מתחת לביתי בשמלת חג לבנה. אומנם לא אחגוג את סוכות כהלכתו, אבל לפחות אשמור על מעט מצביונו. מול וילה גדולה מאוד אי שם בשרון החנתה חברתי את מכוניתה. 

“זה הבית?", שאלתי.

“אפשר לקרוא לזה בית בכלל?", ענתה החברה, “זה ארמון".

חייכתי ותהיתי, אולי כן הייתי צריכה להביא משהו? 

מהכניסה אל הווילה כבר השתקפו לעינינו חבר'ה לבושים בגדי ים, כשהם קופצים אל תוך בריכה ענקית ובה מזרני גומי.

לאחר כשעה ישבנו שתינו על שפת הבריכה, אוחזות כוסות קוניאק מתוך בקבוק ש"אי אפשר לתמחר" כלשון המארח החייכן. אוכלות טאפאס עם סלמון וגבינת שמנת טובה.

אנשים צחקו למשמע כל בדיחה, בין אם הייתה מצחיקה ובין אם סתם סופרה בנימה מבודחת. מאחורי עציץ גדול עם תאורת לילה עמד זוג, התלטף והתנשק כאילו העולם שמסביבם הוא רק פיקציה.

המוזיקה רעמה. לא היה שום סיכוי לשיחה ערה, להיכרות כזו או אחרת, שלא לדבר על קשר כלשהו לסוכות. בכוס הקוניאק השנייה כבר קפצה חברתי למים, עלתה על כתפיו של אחד הרוחצים וקפצה גם משם. חשבתי לעצמי שאם הייתי עושה את אותו הדבר, 20 הק"ג העודפים שלי היו שולחים אותו ישר לטיפול נמרץ באיכילוב, וחייכתי, אולי כך היה הערב מקבל גוון קצת פחות צפוי ומשעמם.

לקחתי עוד טאפאס ובלי שמישהו יבחין בי הזמנתי מונית והחלטתי לחזור הביתה. “זהו? מיצית את החג?", שאל אותי נהג המונית, “כן, רבתי עם בעלי ליד כולם", עניתי לו.

בזמן האחרון סיגלתי לעצמי תחביב: להמציא סיפורים לנהגי מוניות. זה לא נובע מזלזול, שלא תבינו לא נכון, גם אבי היה נהג מונית. זו אפילו די מצווה, הם מקבלים סיפור ספייסי ומרענן ואני משתעשעת עם הדמיון ולא מתעצבנת על הסיבובים שהם עושים לי.
 

כשהגעתי לביתי, שעד אותו ערב נחשב גדול ואחרי הווילה נראה לי פתאום כמו מוצג במיני ישראל, פשטתי את שמלתי ונכנסתי למיטה. נרדמתי ישר, משועממת להפליא.

בוקר החג, אני פוקחת את עיני לקול צלילי “אינתה עומרי" של אום כולתום. בכל פעם שמישהו ממשפחתה של אמי מטלפן אלי, נשמע הצלצול הזה. אסביר: זה היה השיר האהוב על סבי אמיל ז"ל, ומאז שהלך לעולמו, בכל סיום אירוע נאספים בני המשפחה במעגל, מתחבקים ושרים יחד את השיר. את הגרסה המקוצרת כמובן, משפחה טוניסאית לא יכולה להתחבק שעה וחצי בלי שבסוף תעוף נעל.

“הלו?", אני עונה חצי ישנה.

“יאללה, לקום, עוד מעט כל הצלעות שקניתי ילכו לעזאזל", צועקת עלי מצדו השני של הקו בת שבע, דודה שלי, אחות של אמי.

“מה?", אני שואלת, “מה השעה?". 

“שתקומי. יאללה, רמלה מחכה לך וגם סבתא פה", היא מצווה ומנתקת.
 

חייכתי לעצמי, והתעוררתי באחת. רק קולה ועצבנותה הלא באמת אמיתית מסוגלים לעורר בי כזו כמיהה למשפחה.
 

בית קטן יש לבת שבע אי שם ברמלה. שלושה ילדים גידלה שם כאם חד־הורית. גם כשחשבון הבנק היה ריק (אם בכלל היה חשבון בנק) המקרר שלה היה מלא, ובעונג תבשיליה יבחינו לא רק אניני טעם. כמה אהבנו אני ואמילי, אחותי הקטנה, לנסוע לשם בילדות. בכל חג, כשאמי הייתה מודדת לנו בגדים באחת החנויות ברחוב הראשי ואומרת “אתן תהיו יפות בחג", קיווינו שתסיים את המשפט ב"כשניסע לרמלה". 

בת שבע אף פעם לא נעלה את דלתה. שכנות נכנסו ויצאו, אחת אוחזת בידה ענבים שקנתה בשוק ובאה לכבד, לזאת יש סיפור עסיסי על השכנים מלמעלה והשלישית באה לשאול איך מכינים את הממולא עם הכבש.
 

את החגים שהעברנו אצלה ברמלה ליווה קולה של הזמרת זהבה בן. עוד מילדותי, ועד היום, היא תהיה הזמרת המזרחית האהובה עלי. אולי כי היא מביאה אלי את רמלה בכל פעם שאני שומעת את קולה.

לאחר שעה כבר הייתי בדרכי לרמלה. בדרך סיפרתי לנהג המונית שהכרתי מישהו באינטרנט ואני נוסעת לפגוש אותו. “זה מסוכן, תיזהרי, אולי זה דאע"ש", הוא אמר לי.

“בסדר, נקווה שיש להם חליפות כתומות במידה XL", עניתי לו.

והנה אני ברמלה, אל מול ביתה של דודתי ושום דבר לא השתנה, שורות של סוכות ניצבו שם, המסורת היא הקדושה והציוויליזציה לא באמת משפיעה עליה. קולות מוזיקה ערבית נשמעו ברקע מתוך חלונות פתוחים לרווחה, וענני עשן גדולים מתוך מנגלים קטנים התפזרו באוויר.

עליתי לביתה של בת שבע. ארבע מדרגות ואני בפנים. לא דפקתי כמובן, ישר פתחתי את הדלת. 

“כפרה עלייך עומרי (חיים שלי)", קמה בת שבע ונשקה לי. גם סבתי מרסל ישבה שם בשולחן ואמי מרגלית. עשיתי סבב נשיקות והתיישבתי איתן. בת שבע חתכה סלטים, אמי סרגה שטיח וסבתי הביטה בשתיהן והתחילה לספר לי איך במלחמת יום הכיפורים היה עובר מישהו עם משרוקית ומצווה על כולם לכבות את אורות הבית. היא סיפרה איך הילדות שלה היו עוזרות לה ומרגיעות את אחיהן.
 

אחר כך הגיעו עוד דודים. על המנגל הונחו כל סוגי הבשרים. ושוב, כמו תמיד, כמו בילדותי, כמו בנעורי וכמו בבגרותי, ביתה של בת שבע, שמו הנרדף הוא שפע. 
 

אחר כך חלצתי את נעלי ושכבתי במיטה קטנה בחדר קטן. פעם היינו נכנסים, אני ובן דודי, תחת המיטה הזו ומשחקים ב"מחנה" - כאילו מדינות ערב באות להתקיף אותנו ורק שנינו נלחמים כדי להציל את הארץ. לא היה צורך במחשבים, לא בהרפתקאות מיותרות ולא בווילות עם בריכות גדולות.

על סדיניה הריחניים של בת שבע, שבעה וטובת לב, נרדמתי במהירות. לא רציתי שיעירו אותי, גם לא ביקשתי לעצמי חלומות יפים בשנתי, הספיקו לי ריח ביתה החם, קולה של סבתי מברכת את הנכדים והדודים שלי המתווכחים אם זה טוב להתחתן מוקדם או לא.

אל תכעסו עלי, אני לא באה להגיד שווילות זה משעמם, שבתים עם עושר ובריכה זה רע ובתים קטנים זה טוב וערכי. אדם מרגיש בית כשלבו טוב עליו ושנתו רגועה ומלאה.
 

אצל בת שבע הרגשתי, ולנצח ארגיש, בית.

ואיך זה, אלוהים, איך זה שדווקא בין ארבעה קירות בדירת שיכון ישנה עם גדרות מחוררות וחצר מאולתרת אני מרגישה כאילו אתה פותח בפני את שעריו של גן עדן ואומר “היכנסי יא בינתי, הוא כולו שלך".

איך?