עכשיו גם זמרת: הילה סעדה מוציאה שיר ראשון מתוך אלבום הבכורה

אם נישאר בעניין ההגדרות, ונאלץ אותה להגדיר את הסגנון המוזיקלי שלה, היא תענה "סופט פופ־רוק". את המילים כתבה בהדרכתו של יהלי סובול – שהיה שותף ללחנים, ואמיר צורף הוא המפיק המוזיקלי שניצח על המלאכה. התוצאה מענגת וקלילה ומתכוונת להישאר. "הקו הוא חומרים אישיים שלי, שנכתבו מנקודת המבט שלי ומתוך חוויות אישיות", היא אומרת. 
 

כמי שנמנעת מחשיפה, לא תמצאו את סעדה בהשקות ובאירועי ברנז'ה כאלו ואחרים. ולמרות זאת, רמת הפתיחות בשיריה מפתיעה. "בדרך כלל אני שומרת על הפרטיות שלי", היא מודה. "אני עסוקה ונוטה להתמקד בעיקר, שזה לעבוד קשה על כל פרט ופרט. ההשקות והפתיחות הן תופעות לוואי של המקצוע, ואני נמצאת שם כשצריך. לגבי החשיפה - העובדה שזה מגיע הפעם במסגרת אמנותית, דרך המוזיקה, ובאופן שאני עיצבתי - מקלה עלי". 

זאת הפעם הראשונה שאנשים יידעו מי את, אחרי שגילמת דמויות שונות ממך.

"קרה לא פעם שכשאנשים פגשו אותי ברחוב, הם ציפו לראות את מי שעומדת מאחורי ונסה, ואמרו לי שאני יותר עדינה ממה שהם חשבו. לרוב זה מצחיק אותי. יש קושי להגיע לדמות, לדעת מה היא צריכה, ואיך נכנסים אליה בלי מחסומים. אבל במוזיקה זה קשה יותר, כי שם אני יותר חשופה. אני אומנם צעירה, אבל במשחק אני יותר מיומנת ומשופשפת, ופה אני מתחילה מההתחלה".

"מבחינתי – לא. אני גם לא מחפשת את זה. כל תפקיד עבורי הוא עולם ומלואו, ואני עובדת קשה כדי לפענח כל דמות ודמות. זה בעצם האתגר שלי. אני לא מחפשת לעשות לעצמי חיים קלים, אלא מחפשת את האתגרים. אף דמות לא דומה לשנייה, וחובת ההוכחה עלי".

"עשיתי תפקידים לפני, גם בטלוויזיה וגם בקולנוע, אבל זה התפקיד שזכה להכי הרבה חשיפה. ונסה הייתה דמות שכתובה מגניב וטוב, והרבה אנשים הראו אמפתיה כלפיה, אז יצא ככה". 

סעדה (33) נולדה וגדלה במגדל העמק. זיכרון הילדות החזק שלה קשור – איך לא – במוזיקה ומשחק: "אני זוכרת את עצמי בגיל 7 מסדרת כיסאות בסלון בבית של סבתא שלי, מושיבה את כל הדודים, עושה להם הופעה, שרה עם הטלוויזיה, ועושה פרסומות עם חפצים מהמטבח, כשהשלט של הטלוויזיה משמש כמיקרופון".

הילה סעדה. צילום: רפי דלויה

"שמעתי מוזיקה ישראלית, מה ששמעו בבית. בגיל ההתבגרות הייתי מעריצה שרופה של מייקל ג'קסון, ממש מעריצה שרופה שלו. כשהתבגרתי עשיתי השלמה של המון אלבומים שהם נכסי צאן ברזל, והיום אני שומעת הכל מהכל". 

"הייתי הילדה המעצבנת הזאת, שכל היום נמצאת בחוגים במתנ"סים. הייתי בשיעורי פיתוח קול, בלהקות, בשיעורי תופים, ומה לא. ברחתי לחוגים, כי שם הרגשתי הכי פורחת".

מה עם לימודים?

"אני באה ממשפחה של אנשי חינוך: אמא מורה בבית ספר לחינוך מיוחד, ואבא מפקח במשרד החינוך. הייתי חייבת להיות תלמידה טובה. לאמא היה את הלו"ז של הבגרויות והיא הייתה על זה. כשלמדתי עם חברות, היא הייתה מכניסה לנו אוכל בריא ועוקבת אחרי התקדמות שלנו".

"הילדה שהייתי לא ראתה ממטר. סחבתי את ההורים שלי אחרי הרצונות שלי. הייתי נוסעת באוטובוסים לתל אביב לראות מחזות זמר, ונכנסת מאחורי הקלעים של ההצגות. מה שרציתי קרה, והם הבינו מגיל צעיר שהם צריכים להיות מאחורי. אחרי שסיימתי צבא, הלכתי לבית ספר למשחק של יורם לוינשטיין, והם הגיעו לכל הופעה. בזכותם יש לי שקט לחלום, ליצור ולעוף, וזה לא מובן מאליו. ברוך השם".

"אני בן אדם מאמין שמגיע ממשפחה מסורתית. בשבת אני משתדלת לשבות. אני אומנם לא שומרת באופן רשמי, אבל משתדלת. רוחניות עוזרת לחיים".

"כן, במרכז מודעות אצל הרב יובל אשרוב. אני מאמינה שהלימוד עוזר במקצוע כמו שלי. הוא מסייע לי להתמקד, לא בקליפות, אלא בדבר האמיתי: הנתינה והיכולת לשמח אנשים. זה התפקיד שלנו. הלימוד עוזר להבין שאנחנו מערכת גדולה, ובאמצעותו אפשר להסתכל על הדברים במבט־על, ולא לראות את האגו הקטן והמצומצם. דרך הלימוד אפשר להבין למה אני עושה את זה. כי מהרגע שהיצירה יוצאת החוצה, היא כבר לא שלי, אלא בשביל הקהל". 

"יש פער אצלי בין מה שאני מרגישה ביומיום לבין המקצוע. אני לא הולכת עם התארים על הכתפיים ולא מתייחסת למושגים כמו הצלחה. מבחינתי הצלחה זה לקום בבוקר ושתהיה לי האפשרות ליצור, לעשות ולהגשים את עצמי, לתת ולשמח. זאת מתנה שאני לא מנכסת לעצמי. אלוהים נתן לי כלים, וזאת הדרך שלי להחזיר".