את הבהלה התורנית של השבוע סיפקו כמה מנהרות שקרסו בעזה והזכירו לנו את הפיל. לא זה שבג'ונגל שם בחוץ, אלא זה שבחדר, בתוך הווילה שלנו: עזה, אזרחיה, בתיה ומנהרותיה. הטריגר היה מפגש של מפקד אוגדת עזה תא"ל איתי וינרוב עם ראשי הרשויות בעוטף עזה ושדרות. וינרוב סיפר שם שחמאס שיקם את כוחו הצבאי ושב לחפור מנהרות. ראשי המועצות סיפרו לחברים, ואלמוג בוקר (ערוץ 10, גר בעוטף עזה) דיווח שהחברים והחברות שומעים בלילות איך הקונגו חופר, ויאללה בלגן.

בלי להיכנס לעסקי קונספירציה, זו מניפולציה נאה שבה אותת צה"ל לדרג המדיני "תעשו משהו". או הסדר עם חמאס או כסף גדול לחפירת מכשול בסדר גודל של מיליארדים. שר האוצר שהגיע למקום בבהילות הבטיח שכסף הוא לא הבעיה, הגם שאין לו מושג במה ובכמה מדובר. ועל כל זה נחת דוח מבקר המדינה שעסק במחדל המנהרות שלפני צוק איתן ("זעם בליכוד" - "ישראל היום") מה שהוביל לסדרה של צילומי מגדלי קידוח ברצועה - תראו כיצד אנחנו מטפלים ב"בעיה".
את כל הסיבוב התקשורתי הזה הובילו חילופי מסרים שהתעופפו הלוך ושוב מעל ראשו של הציבור כלהקות ציפורים נודדות שאיבדו את המצפן, את הצפון ואת המצפון. ביום ראשון היו שני הצדדים מוכנים למלחמה, ביום שני הם כלל אינם מתכוונים להילחם, וכך בשאר ימי השבוע. חזי סימנטוב (ערוץ 10) קובע נחרצות כי "חמאס מתכונן לעימות יזום מול ישראל, הם רוצים לפתוח במלחמה... מוחמד דף דוחף לעימות מול משעל והנייה". מולו עלה אבי יששכרוף (וואלה!) שדיווח כי בכיר חמאס אמר לו ש"מלחמה נגד ישראל כלל לא על השולחן". בעיקרון, אף צד אינו יודע מה ילד יום, וכל אחד מקדם באמצעות מניפולציות את האג'נדות הקבועות להפחיד, להסית, לאיים ולהרגיע.

רצועת עזה. הפיל שבחדר. צילום: רויטרס

בגדול מדובר בתהליך מתגלגל לקראת עימות בלי כל קשר למנהרות. ממשלת הימין מתרעמת על תוקפנותו של חמאס (טכניקה שגרתית של הטמעת צידוק לתקיפה בעתיד), אבל אין לטענה הזו שום בסיס. הרי מדובר בהפסקת אש (ישראל סירבה להמירה בהודנה לטווח ארוך שנים) שבה שני הצדדים מחדשים אמל"ח ויכולות. על כל דולר שמשקיע חמאס בעימות העתידי, אני מעריך, ככה מן השרוול, שישראל משקיעה מיליון.
מול כל פילבוקס תצפית של צה"ל חמאס בונה מוצב משלו. בעיקרון מדובר במלחמה פסיכולוגית ובמימוש ריבונות ולא בשום "מגמה התקפית" כפי שזה מוצג על ידי כתבים ופרשנים. ממילא בסבב האש הרציני הראשון כל קו המוצבים של חמאס יושמד באבחה אחת שבין חמש שניות לחמש דקות. תלוי בתיאום שבין חיל התותחנים לחיל האוויר. חמאס יודע את זה בדיוק כמו שצה"ל יודע את זה. את שימור החיכוך האלים מול אזרחי ישראל משאיר חמאס, כרגע, לנוער הפלסטיני.
בינתיים הונחת על הציבור בישראל המונח "מנהרות תקיפה". כלומר לחמאס יש כוונות לתקוף באמצעות חפירת המנהרות היישר בלב היישובים היהודיים. האמת היא שמרבית המנהרות הן מנהרות הגנה, המשמשות כמערך ההתגוננות של חמאס בתוך הרצועה נגד תקיפה אפשרית של צה"ל. בהחלט יכול להיות שיש גם "מנהרות תקיפה", ואני מקווה שצה"ל יודע היכן הן, אבל גם אם הכל ידוע, השאלה היא מה עושים.
לעמיתי ליאור אקרמן, בכיר בשב"כ לשעבר, יש רעיון שמגיע היישר מכור מחצבתו ("מעריב", 6 באוגוסט): "הפתרון טמון במניעת היכולת לחפור את התעלות לכיוון ישראל או לחלופין להשמידן בטווח הזמן המיידי". צודק. אלא שאין לרעיון הזה שום היתכנות מעשית. צה"ל לא ייצא לתקיפת מנע יזומה גם אם ראש השב"כ ימליץ. אם נתגלגל ללחימה, "השמדה מיידית" ברוח הרעיון מחייבת מיפוי מדויק ואמצעים מיוחדים שכולנו מקווים שקיימים וחלקנו ממש לא בטוח.
הלחימה האמיתית במנהרות אמורה להתבצע רק כאשר צה"ל יקבל פקודה לכבוש את כל הרצועה ויהיו בידיו מיפוי מדויק ואמצעים מיוחדים. באם זה לא יהיה סגור ברזל, אפילו אביגדור ליברמן, ביום שבו הפסיד במשחק טניס, לא יעז להיות שותף לרעיון להכניס חיילים ללחימה במנהרות. פרט למי שמתכנן כבר היום לקושש קולות בבחירות על גב קורבנות הסיבוב הבא. אחד נפתלי בנט שתבע בקבינט לצאת למלחמה במנהרות עכשיו. "התבטאות ילדותית ומופקרת", הגיב השר משה יעלון.


הים של עזה



מחדל עזה מונח לפתחה של ממשלת הימין. זו לא דעה שמאלנית אלא קונצנזוס פוליטי. יצחק הרצוג, ג'מאל זחאלקה, בנט, יאיר לפיד, זהבה גלאון וליברמן, כולם מדברים על "קיפאון ממשלתי". יש ביניהם חילוקי דעות לגבי הפתרון אבל כולם מסכימים שהמשך המדיניות הקיימת מוביל לאסון.
 
הטריגר האמיתי להתגלגלות למלחמה הוא "המצור הנושם". שם קוד להתעמרות מדודה באוכלוסייה כדי שהמאבק על שרידות לא יותיר בהם כוח למרוד. אנחנו באמצע החורף ורק 20% מ־11 אלף הבתים שנהרסו בצוק איתן שוקמו. התשתיות קרסו והאבטלה נעה בין 40% ל־50%. המצור פוגע כלכלית ומוסרית גם בישראל. אפילו בבריאות כלל האזרחים. המכון לטיהור שפכים בעזה הוקם בעזרת האיחוד האירופי והוא מושבת עקב מחסור בחשמל כשישראל שולטת על השאלטר. הביוב שזורם לרחוב מגיע לים.
 
מאז 2007 יש מגבלות דיג. מרחב הדיג אמור להיות 6 מייל, אך בפועל, מגבלות שמוטלות מהיום להיום מחזירות את הדייגים ל־3 מייל ופחות. תלוי באורח השרירותי שמישהו מפרש בו מידע מודיעיני. התוצאה היא נקמה עזתית: "דיג קרוב לחוף של דגים שניזונים בעיקר מן הביוב, כולל חיידקים צואתיים. עקב יחסי עשיר־עני של ישראל מול עזה, מייבאים מעזה את הלוקוסים היקרים אך הרעילים, חביביהם של אניני הטעם בישראל, ולרצועה מייצאים את הסרדינים שדגים בישראל. הבעיה העיקרית היא זרם הנילוס, שמביא את הביוב של עזה היישר לחופים הדרומיים של ישראל, שם עובדים דייגים ישראלים. כאשר הזרם הזה ממשיך כמנהגו מאז ומעולם לעבר צפון הארץ, מגיעים שרידיו של הביוב העזתי לכל חופי ישראל" (מתוך הרצאתו באוניברסיטת קיימבריג' של הביולוג הימי ד"ר דור אדליסט. גילוי נאות, הבן של).
 
לראש הממשלה יש משנה סדורה בקשר לבעיית החיידקים הצואתיים וכל יתר הבעיות: "אנחנו פועלים בשיטתיות ובקור רוח נגד כל האיומים, לרבות האיום מחמאס, גם באמצעים הגנתיים וגם באמצעים התקפיים, וכמובן שאם נותקף ממנהרות ברצועת עזה - נפעל בעוצמה רבה מאוד נגד חמאס, ובעוצמה גדולה בהרבה מזו שהופעלה במבצע צוק איתן", אמר בנימין נתניהו בכנס שגרירי ישראל בעולם שנערך במשרד החוץ. ראש הממשלה הוסיף כי הוא סבור שהמסר הזה מובן באזור וגם בעולם. "אני מקווה שלא נידרש לזה, אבל היכולות שלנו, הן ההגנתיות והן ההתקפיות, מתפתחות במהירות, ולא הייתי מציע למישהו לנסות אותן", אמר.
 
האיומים הבריוניים האלה הם בהחלט סוג של הרתעה, אבל בעיקרון, גם אם נחפור בינינו לבין עזה את תעלת למאנש, הטרור לא ייפסק. הוא פשוט ימצא אחת מאלף הדרכים הנוספות. אין בעיה מיוחדת למשל לסגור את נמלי האוויר והים בפגז או מטען אחד. ואז נגייס עוד כמה מיליארדים (על חשבון הרווחה, התשתיות, הבריאות, החינוך וכו') כדי לסתום את הפרצה הזו. או נצא למלחמה נוספת כי כזכור "הם התחילו". או כרגיל גם וגם. גם נאכל דגים באושים וגם נגורש מהשטחים.