האם יוזמת יהדות מרוקו יכולה להיות צעד ראשון להדברות עממית עם הפלסטינים?

בנימין נתניהו בא לפגישה מוכן. הוא בא מוכן לוויכוח. נתניהו, גם פוליטית וגם מדינית, הוא תמיד באמצע קמפיין. הוא איש מכירות, משווק את מרכולתו, מפגין שכנוע פנימי עמוק ונהנה לטעון ולהתעמת. בעיקר באנגלית. הוא הגיע לפגישה חמוש בסרטון ההסברה על ההסתה הפלסטינית, והציג בפני פאוור את הקריאה הפלסטינית לטרור, את מחיקת קווי 67' ואת המסרים המעוותים בטלוויזיה הרשמית הפלסטינית. הוא טען שזה המנוע של גל הטרור. פאוור לא שתקה.

היא אומנם לא דחתה את דבריו והסכימה שההסתה אכן קשה ובעייתית, אבל הפנתה את הזרקור לכיוון אחר. "התנאים הקשים בגדה, היעדר האופק המדיני ותחושת הייאוש מקילים על מסרי ההסתה לחלחל בציבור הפלסטיני", אמרה לנתניהו. במילים אחרות, דיפלומטיות יותר, רמזה פאוור לנתניהו שבמקום להסתתר מאחורי מה שהצד השני עושה, צריך לחשוב מה ישראל עושה כדי לשנות את המצב. 

פאוור לא שונה בהרבה מקציני הצבא, מהרמטכ"ל והמטה, שמשוכנעים שחייבים להעניק הקלות, ליצור תמריץ ולתת תחושה לאוכלוסייה הפלסטינית שמשהו קורה. שיש תקווה. נתניהו הבטיח לנשיא ברק אובמה שהוא יעשה צעדים בשטח ושירחיב את הפעילות הכלכלית הפלסטינית בשטחי C שבשליטת ישראל. הבטיח, אבל אז חזר לארץ ולא קיים. לבני שיחו הסביר נתניהו שמבחינה פוליטית מדובר במהלך בלתי אפשרי ואפילו מסוכן שייתן פרס לטרור. זהו מעגל האי־עשייה המתסכל: מחכים שהטרור ידעך כדי לתת הקלות כלכליות, שאמורות למנוע את התמריץ לטרור.  
 

נתניהו הצליח לגייס את המציאות שהוא שותף להיווצרותה, כדי לגייס השבוע גם את קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, להכרה באמת הכואבת שלפיה אין סיכוי להשגת הסדר עם הפלסטינים. אולם השאלה היא: מה התוכנית החלופית? האם ישראל תוביל מהלך ותציג מתווה התקדמות שמשמר את האינטרסים שלה או שתחכה להנחתות וליוזמות מופרכות - כמו היוזמה הצרפתית או היוזמה הניו זילנדית, שכולן נתקלות בסירוב ישראלי, וחלקן גם בהבנה שהפלסטינים לא רוצים שום נתיב למו"מ ישיר. 

***

בתוך כל המהלכים המדיניים הללו נכנסו המרוקאים. נפגשו בשבוע שעבר אישי ציבור ישראלים עם שרים מהרשות הפלסטינית ביוזמת הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו ובתיאום עם מלך מרוקו. הכנס הזה הוא לכל הפחות אירוע תרבותי מעניין, ולכל היותר הזדמנות לניצן חדש במה שמכונה "תהליך השלום". 

שתי אוכלוסיות בישראל לא עשו כמעט דבר ממה שציפו מהן לעשות במשך עשורים: היהודים המזרחים וערביי ישראל. על האחרונים דובר בשנות ה־90  כעל גשר לשלום. הם היו אמורים להיות המתווכים בין ישראל הוותיקה לפלסטינים מעבר לגדר. בפועל, חברי הכנסת הערבים, ברובם, מעניינים אותנו רק כשהם עושים משהו קיצוני. ג'מאל זחאלקה, באסל גטאס וחנין זועבי לא מקרבים עבור הישראלים את ההבנה ואת השלום, אלא יוצרים את ההפך הגמור. ומנגד, היהודים המזרחים שאמרו על עצמם שרק הם מבינים את הערבים, נמנעו מלהיכנס פנימה לתעשיית השלום. כקבוצה הם לא עשו דבר.

הכנס של הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו הזמין אליו 20 בכירים מהרשות הפלסטינית, בימים שבהם רוב שרי הממשלה מהימין מדברים על ריסוק הרשות. הם הציגו ציטוטים מאבו מאזן, בימים שבהם רוב חברי הממשלה מכנים אותו טרוריסט, והם מחבקים את פתרון שתי המדינות לשני עמים. ייתכן שכך זה יסתיים - כותרת אחת וזהו. ואולי זה ניצן ראשון לנתיב חלופי, עממי, להידברות.

הפלסטינים עובדים בזה. טאלב א־סנע, לשעבר חבר כנסת, מנסה לחבר את הפלסטינים לאזרחי ישראל, להכיר ביניהם וליצור הידברות. יש מחלקה כזאת אצל אבו מאזן. הייתי שותף לניסיון אחד כזה בלשכה של ראש הרשות. זה היה צולע, אבל עדיף על כלום. 

***

במסגרת המרקחה העולמית אי אפשר שלא להתפעל מהפוליטיקה האמריקאית, הכאוטית והסנסציונית. במפלגה הדמוקרטית, שסמלה בארה"ב הוא חמור, רוכב המשיח ברני סנדרס על החמור הלבן וחולף על פני המרצדס הנוצצת של הילרי קלינטון. במפלגה הרפובליקנית, שסמלה הוא פיל, מתנהל המיליארדר דונלד טראמפ כאחוז אמוק, וגורף עדיין את מרב האחוזים.

ובין הפיל לחמור מפגין עוד מנהיג פוליטי יכולת הישרדות מפליאה: האריה, שזה בערבית אסד. אחרי חמש שנות טבח של כמעט חצי מיליון הרוגים בסוריה; כשרוסיה מפציצה, טורקיה מחסלת ואיראן בוחשת בחצר האחורית שלו - אסד עדיין על הרגליים. הוא שורד. כל יום שלו בתפקיד מחדד אצלנו את הדילמה בין מוסר לפרקטיקה. 

מוסרית, כמו שאמר עליו ג'ון קרי לפני ארבע שנים, אסד איבד את הזכות למשול. פרקטית הוא עדיף על החלופות האפשריות בסוריה. סמנתה פאוור ניסתה להתחמק מהשאלות שהפנתה אליה תמר איש־שלום בערוץ 10. בחרנו לא להיכנס למלחמה בסוריה, היא הסבירה, יש לנו כלים אחרים. 
 

אבל הכלים האלה לא עובדים. המצב בסוריה הוא עדות מדממת לכישלון הגדול ביותר של מדיניות ההנהגה מאחור של ממשל אובמה. זה כתם מוסרי שלא יימחה עשרות שנים. אובמה הפקיר את הזירה ונתן לרוסיה להיכנס למגרש על חשבון הסורים. על חשבוננו. השבוע יצא מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד יחד עם המשנה המדיני אלון אושפיז למוסקבה, לתאם מהלכים. סרגיי לברוב, שר החוץ של רוסיה, הוא יותר רלוונטי כיום לביטחון השוטף של ישראל מג'ון קרי. זו מציאות קשה. 

ישראל חייבת לשאול את עצמה שוב ושוב מה היא יכולה לעשות אל מול המצב בסוריה. אנחנו לא צריכים להתערב, אבל מבחינה הומניטרית עשינו מעט. מעט מדי. דרושה יצירתיות, חמלה וחשיבה כוללת. אפשר להאשים את האמריקאים בצביעות, ובצדק. אבל מוטב גם להביט במראה מדי פעם. אנחנו לא אור לגויים בעניין הזה, אולי פנס קטנטן בחושך הגדול.