מוכנה להתערב ש־70% מכם בילו אתמול במנגלים או במפגשים עם חברים שכוללים אוכל. אם אתם במיעוט אתם כנראה בחו״ל, שברתם את אחת הגפיים בדרך לחגיגה, לקיתם בדמנציה שגרמה לכם לשכוח את מיקום האירוע או את יום העצמאות או שאין לכם חברים. מסורת זו מסורת. אם לא קמנו מוקדם מספיק נמשיך לקיים את מצוות הנפנוף גם על איי תנועה, כי זה מה שאנחנו עושים ואי אפשר לשבור לנו את השגרה.
מעניין מי היה הראשון שהכריז על יום העצמאות כיום המנגלים. זה נשמע כמו משהו שאני הייתי עושה כדי להימנע מעבודה מאומצת במטבח - מזמינים את החבר'ה ומדליקים את הגחלים כי למי יש זמן לאפות? הצליח לו עד עכשיו. תיכף הטבעונים ישנו את המסורת.
לא עשיתי מחקר בנושא אבל תחושת הבטן שלי אומרת לי שרוב המסורות הן כאלה שמתחילות בטעות. יצא לנו לנסוע לטיול משפחתי מורחב פעמיים רצופות בסוכות - הופה! נפתחה קבוצת וואטסאפ תחת הכותרת ״משפחת ### אימפריה בסוכות!!!״. מאז ועד עולם נחפש צימר כזה שיאפשר לנו חלל גדול בשביל כולנו, עדיף עם בריכה ונוף נחמד, רינה תאפה שתי עוגות, הילה הגדולה תהיה א. הפעלות לילדים, אורי על האלכוהול ורועי על הנפנופים. בפעם השלישית כולם משריינים את התאריך כבר בלי לדבר והעסק מתפעל את עצמו. כאן מגיעה ההסתייגות: אלה שמתחילות בטעות הן המסוכנות ביותר. אם לא תשימו לב, תמשיכו לגלגל את העניין גם כשכולם כבר איבדו עניין. לפני שנילי מונעת ממני כיבודים בתשרי הבא ומדיחים אותי מהקבוצה, אני מבהירה שאני חולה על טיולי סוכות שלנו. לא עליהם אני מדברת.
שישי כדורגל למשל. יש את אלה שבלעדיהם הם חצי בן אדם. זה האוויר שלהם, פלטפורמת הקשר החשובה ביותר עם החברים, הספורט השבועי, הצחוקים, הנעורים. ויש את אלה שבאים רק כי זה עדיין מתקיים והם לא רוצים להיות מחוץ ללופ, אף על פי שכבר עשר שנים הם מתנשפים בשער. מסורת זו מסורת. אצלנו בחבורה אלה ״ערבי הלול״. ארבע חברות מהצבא שאוהבות אחת את השנייה אהבת נפש, אבל לא מצליחות להיפגש יותר משלוש פעמים בשנה שבהן אנחנו מנסות לצאת לערב אחד של שיחה רציפה בלי הפרעות. כשלא היו לנו ילדים או שכר דירה או עבודה או אחריות, היה נורא קל לקבוע. מזל שיש היום דרכים אחרות לאכול את הראש. גם זו כבר נהייתה מסורת, שלא לומר מורשת כתובה.
להתחיל מסורות חדשות זו משימה לא פשוטה בכלל, על גבול היומרנות. כל מסורת צריכה להתחיל מאיפשהו אבל אם תעז להגדיר מראש אירוע כ״תחילתה של מסורת״ אתה בונה כאן ציפיות קשות מאוד למימוש. מסורת חדשה בדרך כלל פוגשת התנגדות גדולה או במקרה הטוב יותר מתחילה בהתלהבות רבה, ומהר מאוד דועכת עד היעלמות מוחלטת ועצובה. באופן משונה אין חוקיות - מצד אחד אימצו מסורות מעולות כמו ״יום מעשים טובים״ ומצד אחר יש את הקללות במגרשי כדורגל שנעשות היום אוטומטית, בלי שכל או תחכום, רק כי זה מה שעושים במגרשי כדורגל.
השנה החלטתי לאמץ מסורת חדשה. אי שם בכפר אדומים יושבת לה מדרשת עין פרת. לא מכירה משם אף אחד, מעולם לא ביקרתי, לא קיבלתי מייל מיחסי הציבור שלהם ואם לומר את האמת - אני לא באמת יודעת מה עושים שם. לפני שבוע וחצי נקלעתי במקרה לשיחה שחשפה אותי ליוזמת ״עשרת ימי תודה״. זו הייתה השנה השלישית שבה אנשי המדרשה מריצים את הפרויקט הזה - כבר מסורת. עשרת הימים מתפרשים על פני התקופה המורכבת ביותר בחברה הישראלית - מיום השואה ועד יום העצמאות - כשהמטרה היא לשים בצד את הקורבנות ואת ההתמקדות במה שאין ולהדגיש את ההודיה על מה שיש.
ישבתי מול הסרטון שסיכם את עשרת ימי התודה של השנה שעברה והתחלתי לבכות. זה היה ערב יום השואה, בטלוויזיה ברקע סיפרו ניצולים את סיפוריהם הבלתי נתפסים בשתי דקות מסך לפני שהדליקו את המשואה, ואני מייבבת מול מסך המחשב הקטן וממלמלת תודה. אני, לב קרח שכמותי, ששומעת על פרויקטים כאלה ונוחרת בבוז ציני בידיעה שמדובר בחבורת מחבקי עצים שמנסים לשנות את העולם ובעיקר מרגשים את עצמם, פשוט לא הצלחתי לעצור את הדמעות. החודשים האחרונים היו עמוסים ביותר והרחמים העצמיים על היעדר השינה שברו שיאים כך שאתר האינטרנט של המיזם הזכיר לי, בדיוק בזמן, את המובן מאליו - יש טריליון דברים לפחות שאני יכולה וצריכה להודות עליהם.
אז באופן די מזופת אני מספרת לכם על העניין הזה רק אחרי שנגמר, בתקווה שאזכור לבחון אותו מקרוב בשנה הבאה ואולי אפילו לתת יד. אני יודעת שיש הרבה דברים לשנות במדינה, הרבה אנשים שצריכים עזרה, הרבה מטרות ראויות, אבל איכשהו אמירת התודה קצת נעלמה מחיינו, בעיקר ברשתות החברתיות. עד כמה שמסורות עלולות להיות מעייפות לאורך זמן והמחויבות יכולה להעיק, אני חושבת שמצאתי לי מסורת שאוכל להתמיד בה. גם אם בקטנה.