בערב יום העצמאות האחרון התכנסו ארבעה נשיאים בדימוס של בית המשפט העליון לראיון חג משותף ב"ידיעות אחרונות". מהקדימונים לראיון, שנמשכו לאורך השבוע שקדם לו, הייתה לי תחושה שהשמיים עומדים ליפול מהדברים הקשים והמייסרים שנשמע מהנשיאים בדימוס. אולם כשקראתי את הראיון המשותף נרגעתי. השמיים לא נפלו ובעצם לא היה בדבריהם כל חידוש, אולי אפילו הגזמה והקצנה מצד חלק מהנשיאים, שלעתים צל ההרים נחזה בעיניהם כהרים. ככלל, אהרן ברק ודורית בייניש נשמעו מודאגים יותר ממצבה הערכי והמוסרי של מדינת ישראל, יותר מהדאגה שהביעו מאיר שמגר ואשר גרוניס.
הנשיא ברק, שלדעתי פרט לדוד בן־גוריון הוא בעל ההשפעה הרבה ביותר על דמותה של מדינת ישראל, והוא גם אבי המהפכה החוקתית שיצר בשתי ידיו מעל ראשה של הכנסת, נשמע מודאג מאוד. הוא חושש שבאווירה הציבורית הקיימת כיום, שנוצרת מהוורבליות המוגזמת של הפוליטיקאים, לרבות זו של שרת המשפטים איילת שקד, קיים חשש מוחשי לפגיעה בעצמאות בית המשפט העליון וביציבות הדמוקרטית, שטרם הכתה שורשים עמוקים בחברה הישראלית.
"החשש הגדול שלי הוא לא מכך שזה ישפיע על השופטים. כמו שמגר, אני חושב שאין סכנה לעצמאות המחשבתית של השופטים, משום שיש אתיקה, תרבות של שופטים ומסורת שיפוטית. אבל יש סכנה למה שהציבור חושב שהשופטים חושבים. הציבור מתחיל לחשוב שזה ישפיע, וזה מכרסם ביחס שלו לבית המשפט, באמון בו. ואם אין אמון של הציבור בבית המשפט, אז כבר היה מישהו שאמר שזו התחלת הסוף של הדמוקרטיה".
החשש של הנשיא ברק אינו מופרך לחלוטין, והסכנה התיאורטית לחיסול עצמאותם של השופטים, או במקרה הגרוע להתקרנפותם, צריכה לקבל התייחסות רצינית. לא נראה לי שהסכנה מוחשית וקרובה, והימים הללו אינם שונים בהתייחסות הציבורית והפוליטית לבית המשפט העליון מהימים שקדמו להם מאז הקמת המדינה.
המתח בין רשויות השלטון הוא מובנה ואף מפרה וחיובי, כל עוד הוא מבוקר ושומר על גבולות לגיטימיים. להשקפתי, אנחנו עדיין באזור של המחלוקת הלגיטימית בין הרשויות, ואינני רואה צל שחור ונורא שמאיים לטרוף את הקלפים, לשנות את כללי המשחק ולבטל את עצמאות השופטים, או לפגוע בדמוקרטיה.
# # #
דווקא בשנה האחרונה בית המשפט העליון מפגין עצמאות יתר במחשבתו היצירתית. הוא איננו כנוע ואיננו מרכין ראשו ומתקפל בפני הרשויות האחרות, גם אם מפעם לפעם צץ מישהו כמו ח"כ מוטי יוגב, שמציע לעלות על בית המשפט העליון עם טרקטור מסוג D9. הנה, רק לפני שבועות אחדים ביטל בג"ץ חלק מהותי ממתווה הגז החיוני, שבעת גיבושו הקפידה הממשלה על קוצו של יוד לפעול כמתחייב על פי כל דין. לא היה מקום שבית המשפט העליון יתערב בעניין שלטוני צרוף, והמתווה, שלא אושר במלואו, תקוע עד עצם היום הזה למגינת לבה של הממשלה.
הציבור, וכמוהו רוב הפוליטיקאים הרכינו ראשם בהכנעה. קולם של המתנגדים, ואני בתוכם, נדם וחרף ביקורתם כיבדו את החלטת בג"ץ שאינה לרוחם, מה שמעיד על בגרות ובשלות גם במערכת הפוליטית.
ולא רק זאת: בג"ץ קיבל בשנה האחרונה החלטות נוספות שהממשלה לא ממש אהבה, כמו בעניין אישור גיור שנעשה בבית דין פרטי ולא על ידי הרבנות הראשית, וכן קבע שהמקוואות הציבוריים יעמדו לרשות כל הזרמים ביהדות. ועדיין, למרות שני בג"צים מרחיקי לכת לא קמה זעקה גדולה במערכת הפוליטית, לא הוצע לבטל את בג"ץ או להגביל אותו, ואפילו לא לעקוף אותו - קריאות שנשמעו פעמים רבות בשנים הקודמות. במובן זה נראה שדווקא השנים האחרונות מיטיבות עם בית המשפט העליון מבחינה ציבורית ופוליטית.
אין ספק שקיומו של בית משפט עליון עצמאי ויצירתי הוא הבטוחה החשובה ביותר והמהותית ביותר לקיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולא נראה לי שיש באמת זרמים כבדי משקל שמערערים על קביעה זו.
מדבריהם של ארבעת הנשיאים עולה הרושם שהם מצפים לרוח גבית דווקא משרת המשפטים איילת שקד. אינני סבור שתפקידה של שרת המשפטים הוא להיות הבייביסיטר של בית המשפט העליון ולשמש עבורו כיפת ברזל. שרת המשפטים היא פוליטיקאית שנבחרה על ידי ציבור אידיאולוגי, ומותר לה להביע ביקורת לגיטימית על החלטות בג"ץ ברוח ההשקפה הפוליטית שלה. זו לא רק זכותה, לעתים זו אפילו חובתה כלפי בוחריה.
כך גם השרים האחרים וחברי הכנסת. גם כשבישראל כיהנו ממשלות שלא מהימין נמתחה ביקורת על בג"ץ, וטוב שכך. אם לנבחרי הציבור יש מה לומר, ויש טעם בדבריהם, עליהם לומר זאת. המבחן איננו באמירה זו או אחרת, אלא במעשה. ומנקודת מבט זו נדמה לי שדווקא בשנים האחרונות אין ניסיונות אמיתיים לפגוע בעצמאותו של בית המשפט העליון.
קחו למשל את עניין סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת, מטעמים של אי הלימתם לחוקה הישראלית, כפי שהתגבשה בחוקי היסוד וכפי שניתן לה תוקף על ידי בית המשפט העליון, ולא על ידי המחוקק. בעבר המחלוקת הציבורית, המשפטית והפוליטית הייתה על עצם סמכותו של בג"ץ לבטל חוקים של הכנסת. אבל הוויכוח הזה הסתיים. אין כיום ערעור אמיתי על סמכות זו של בג"ץ, והשאלה שנותרה כרגע היא רק איך ניתן להתגבר על הביטול.
במרחב הפוליטי, כמעט על כל גווניו, אין אנשים רציניים וקובעים שמטילים ספק בסמכותו של בג"ץ לבטל חוקים לא חוקתיים. זה לא דבר מובן מאליו. עד היום יש דמוקרטיות בעלות מסורת ארוכה משלנו, ובעלות תרבות דמוקרטית מושרשת יותר משלנו, שסבורות שלבית המשפט העליון אין סמכות לבטל חוקים לא חוקתיים. מספיק לראות את השיח הציבורי באנגליה, מהדמוקרטיות העתיקות בעולם, כדי להבין עד כמה התקדמה מדינת ישראל בעניין זה. באנגליה רבים עדיין כופרים בסמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים, ואילו אצלנו, למשל בפרשת מתקן "חולות", ביטל בית המשפט העליון שלוש פעמים את חוק הכנסת או חלקים ממנו, והממשלה והכנסת התאימו את עצמן בחקיקה למפרט של בג"ץ על מנת להימנע מפסילה נוספת.
עוצמתו של בית המשפט העליון, שהוא בסיס ויסוד לחיים הדמוקרטיים בארץ ולהגנה על זכויותיהם של חלשים ומיעוטים, איננה מובנת מאליה. בהחלט ראוי לשמר ולטפח את אותה עצמאות, ולהרחיק את כל המעוניינים להזיק לה או לטרוף אותה.
הזרם המרכזי במדינת ישראל, מימין ומשמאל, מכיר בחשיבותו של בית המשפט העליון ובמעמדו הרם, ולא בכדי האמון הציבורי בבית המשפט העליון גדול ורב, למרות האווירה שמנסים ליצור השוליים ההזויים. בג"ץ אינו זקוק לבייביסיטר ואפילו לא לביבי־סיטר. אין צורך בפטרוניות של פוליטיקאים כאלה ואחרים שימצבו את עצמם כמגיניו של בית המשפט העליון, הוא יודע לעשות זאת טוב מהם ובהצלחה רבה, ולעתים מעל לראשה של המערכת הפוליטית, למגינת לבה.