הניסיון של יצחק הרצוג להזיז את הממשלה שמאלה היה נכון מדינית ופוליטית. ואמיץ. ולכן נכשל. בשלב זה. בהנחה שהרצוג לא טיפש ותמים, צריך לקחת בחשבון שהוא חישב מראש את הסיכוי שהמהלך יטורפד על ידי הימין הקשיח בליכוד וכי הוא ישלם את המחיר בראשו. לכן הוא היה אמיץ ברמה האישית. המהלך היה נכון מדינית, מפני שלהזיז את הממשלה במהלך אזורי היה המשחק היחיד בעיר, והוא עדיין שם המשחק לפני ועידה בינלאומית. המהלך היה נכון גם פוליטית, כי האלטרנטיבה הייתה ליברמן, ונא להפסיק לשגות באשליות. ליברמן המתון כמו נתניהו הוא עדיין בן ערובה של הימין הקיצוני בליכוד ובבית היהודי.
הרצוג לא מבצע את החרקירי הפוליטי הזה רק בגלל שאיפות אישיות (זה נכון לכל איש פוליטי). השאלה היא אם היה נכון (מבחינת האינטרס הישראלי) לבצע את המהלך הזה גם אם נכשל. התשובה היא כן. דחיית הרצוג וכניסת ליברמן אמורות לחזק את החזית הגלובלית שמנסה לדחוף להסדר מדיני, וזה בדיוק מה שקורה עכשיו עם הקשחת עמדות מצרים וסעודיה ומה שמחזיר את הרצוג לתמונה.
ברור שאקט פייסני, אפילו לא לגמרי מעשי ומיידי של נתניהו וליברמן, הוא מקדמה חשובה לטובת דחיפת המהלך המדיני הגדול, כשהבונוס הוא דחיקת הבית היהודי. בסך הכל המאמץ ההיסטורי להסתלק מהשטחים עובד לא רע מסיני ועד חברון, אבל המשך השליטה של הבית היהודי בחינוך, במשפטים ובחקלאות מחולל שמות במרקם הפנימי של החברה הישראלית. לכן "התמיכה מבחוץ", נוסח יחימוביץ', במהלכי השלום מפספסת הזדמנות למהלך נוסף, לא פחות חשוב.
ניצול דימומו של הרצוג כדי להסתער על ראשות המפלגה הוא עניין לגיטימי מפלגתי ואישי. כל אחד רוצה לטפס למעלה, והמחנה הציוני אכן זקוק לעירוי דם. אלא שברמה הפוליטית העכשווית צריך לבדוק אם הקטטה בין בנט לנתניהו על רקע ויתור כלשהו עשויה להוציא את הבית היהודי מן הממשלה. רצוי לפני הליך בחירת השופטים העליונים ושטיפת מוח נוספת במערכות החינוך לקראת השנה הבאה. האינטרס הלאומי מצד שמאל מחייב קרב יעיל במפולת הדתית לאומנית מימין.
ניצול דימומו של הרצוג כדי להסתער על ראשות המפלגה הוא עניין לגיטימי מפלגתי ואישי. כל אחד רוצה לטפס למעלה, והמחנה הציוני אכן זקוק לעירוי דם. אלא שברמה הפוליטית העכשווית צריך לבדוק אם הקטטה בין בנט לנתניהו על רקע ויתור כלשהו עשויה להוציא את הבית היהודי מן הממשלה. רצוי לפני הליך בחירת השופטים העליונים ושטיפת מוח נוספת במערכות החינוך לקראת השנה הבאה. האינטרס הלאומי מצד שמאל מחייב קרב יעיל במפולת הדתית לאומנית מימין.
הקרב הוא לא על תדמית אלא על זהות המדינה, וזה עניין הרבה יותר חשוב מגורלו האישי או מתדמיתו של הרצוג. בייחוד כאשר ברור יותר ויותר שנתניהו הוא בן ערובה של הימין הקיצוני. אין לו מחצית האומץ של שרון, שעזב את קיצוני הליכוד כאשר נאלץ לבצע את הנסיגות שלו בהמשך לנסיגה מגוש קטיף. נתניהו כשל אפילו להכניס את המחנה הציוני על חשבון הבית היהודי, שזה המהלך היחיד שעשוי לקדם הסדר. מצד אחר, הג'וב כפוי הטובה של הרצוג הוא להמשיך ולנסות לפורר את הימין ולשלם בראשו. אגב, תן להרצוג שנתיים עם מכונית שרד, מאבטחים וכותרות קבועות, והאפרוח המרוט הזה יצמיח נוצות של יונת שלום.