לכל דורשי הנקם במחבלים: לירות או לא לירות זו לא השאלה

ייתכן שאם הייתי נוכח בפיגוע שבו אחד מבני משפחתי היה נהרג, לא הייתי מהסס להרוג את המחבל. גם אם נוטרל כבר. אני מתאר לעצמי שאדם במצב כזה אינו שולט בזעמו. אין פה שאלה בכלל של "האם אפשר להבין" והאם תחושת הנקם מוצדקת או לא. טראומה כזו היא מעבר להבנה והיא מתרחשת בממדים אחרים של הכרה.

אבל כשלא מדובר בקרובים שלנו, דעתנו משתנה, ובצדק. כשמתרחקים מהסיטואציה יותר קל לנו להבין למה אסור לירות. אבל לא אצל כולם הדעה משתנה. עדיין יהיו אלה שיצעקו מהצד "תירה לו בראש", או יכתבו פוסט זועם על הטיפול המסור שהמחבל מקבל בבית החולים, במקום לחורר לו את הגולגולת על אדמת שרונה מרקט או תל רומיידה שבחברון.
 

כשניסיתי להבין מהיכן מגיעה הדרישה הדחופה הזו לנקמת דם או הדרישה לחוקק את עונש המוות למחבלים, הלכתי לבדוק את ההיסטוריה שלה, מתקופת התנ"ך, דרך כתבי יוון העתיקה וכלה בשמירה על כבוד המשפחה בתרבות המזרח והמזרח הרחוק. אז נכון, ישנם ויכוחים מרים על התשובה לשאלה האם נקם הוא מעשה מוסרי או לא ואינספור דיונים פילוסופיים על כך. הם לעולם לא הצליחו להרכיב תשובה אחידה.

גם בשיח העכשווי לא תמצאו תשובה. במדינה מתוקנת קיימים גופים ולממסד יש תשובות ברורות – לצבא יש דרכי פעולה מסודרים, לרופאים יש את השבועה ולמדינה את חוקיה. בתוך כל אלו קיים השיח ולכל אדם האמת שלו. הסוגיה מסתבכת כאשר אנו מנסים להבין מדוע קיימים כאלו שדורשים נקמה, ולמה חלקם היה מוכן לבצע אותה בעצמו. 
 

שלום נגר, האיש שהוציא להורג את אדולף אייכמן שהיה אחראי למותם של מאות אלפי ואם לא מיליוני יהודים, סיפר פעם בראיון לאתר "אש התורה" את אשר עבר עליו בעת ההוצאה להורג. לדבריו, "רק אני והוא היינו שם. עמדתי במרחק של כמה מטרים ממנו, והסתכלתי לו בעיניים. הוא סירב לכסות את פניו, והיה נעול באותן נעליים משובצות, הסמל המסחרי שלו. ואז משכתי בידית והוא נפל, משתלשל מהחבל. אחר כך ירדתי להוריד את הגופה שלו. מרחבי (הסוהר השני שהיה איתו) אמר לי לטפס על הפיגום ולהרים אותו, ואז הוא ישחרר את החבל.

במשך שנים היו לי סיוטים מהרגעים האלה. הפנים שלו היו חיוורים כמו גיר, העיניים בלטו והלשון השתלשלה החוצה. החבל שפשף את עור הצוואר שלו, ולשונו וחזהו היו שטופים דם. לא ידעתי שכשאדם נתלה, כל האוויר נשאר בבטן שלו. כך, כשהרמתי אותו כל האוויר שהיה בפנים יצא החוצה וקול נורא ואיום יצא מהפה שלו - בהההההההה. הרגשתי שמלאך המוות בא לקחת גם אותי. בסוף הגיעו עוד כמה סוהרים והצלחנו להוריד אותו אל האלונקה שהכנו מראש".

 

נגר מספר על סיוטים שנמשכו שנים לאחר אותה הוצאה להורג, שהתרחשה בחצר האחורית של המדינה בכלא רמלה. לא סתם נבחר אותו סוהר ממוצא תימני. מבחינת המדינה הוא האדם המושלם לביצוע המשימה. הרי משפחתו לא נספתה בשואה ולו, שלא כמו כמה אסירים בכלא, אין מספר מקועקע על היד. נגר סיפר שהוא גם נאלץ לטעום את האוכל לפני שהגיע לתא, כדי לבדוק שאיש לא ניסה להרעיל את קצין האס אס. לאחר חצי שנה שבהן בילה יומיום עם אייכמן - הוא האיש שגם נבחר להרוג אותו. לנגר עצמו נתנו להבין שזה עניין של שליחות, עניין הנקמה הוטמע בו בצורה שיטתית. רק היום אנחנו מבינים עד כמה הניצול שבבחירתו היה גדול.
 

המדינה וגופי השלטון בחרו בעונש המוות אבל גם דאגו שמי שיבצע אותו יהיה אחד כזה שעובר מתחת לרדאר. אנונימי. גם הבחירה באותה העת לבשר את דבר מותו נעשתה בפרופיל נמוך, שהרי הדיונים במשפטו של אייכמן נערכו לאורך חודשים ארוכים, אך ההודעה על הוצאתו להורג יצאה במשפט אחד קצר בחדשות השעה העגולה ברדיו.
 

לרוב, מקרים של נטרול מחבלים מסתיימים בצורה טובה יחסית ונעשים ניסיונות להשתלט על המחבל מבלי להרוג אותו. הזירה לא תמיד סטרילית, בטח כשלא יודעים בוודאות אם יש מטען על גופו. אבל כשמדובר במחבל מנוטרל, כשהנשק כבר מזמן לא בנמצא, או בפושע נגד האנושות מזדקן שמחכה לתלייה במרתפי הכלא, אתם לא רוצים להיות אלה שלוחצים על ההדק או מורידים את מוט הגרדום מטה. אתם לא רוצים להיות אותו חייל בן 20, באמצע זירת פיגוע, כשכל הסובבים מבקשים נקמת דם. אין הבדל בין אותו סוהר לאותו אלאור אזריה, או לשאר אנשי הביטחון שמגיעים לזירות ונאלצים להתמודד עם הקריאות והדרישה.
 

הלחץ שהופעל על שלום נגר במשך אותה חצי שנה התכווץ באותם רגעים שבהם צפינו בחייל הצעיר יורה במחבל לאחר משפט שדה מקוצר. גם בסרטונים שמוקרנים שוב ושוב בזירות פיגועים, שבהם המנטרלים שרויים בלחץ אטומי של המון זועם, אנו עדים לאותן דרישות למשפט שדה מקוצר. ההמון יודע לזעום, כפי שקרה בתחנה המרכזית בבאר שבע או בהשתלטות על המחבל ברעננה. בשני המקרים להמון לא היתה בעיה לשבור חלקי גוף. רק שבבאר שבע, הגופה שרוטשה לא הייתה שייכת למחבל.
 

אם אתה דורש נקמה, תדע מי גרם לך לדרוש אותה. ואם אתה מוכן לבצע אותה, תשאל מי רוצה שתעשה זאת במקומו. אחר כך תתפנה לחשוב על הטיפולים הנפשיים שתצטרך לעבור ועל הלילות המסויטים שלכאורה היו שווים את זה.