האויב שלנו ממהר להתאבד, כדי להילחם בכך יש להרוס את ביתו

וזה, כמובן, נכון. את הטרור היהודי אין צורך להרתיע. גם כי הוא מועט. גם כי אין למי שמבצע אותו ציבור שהוא מייצג. גם כי הוא זוכה לגינוי מקיר לקיר. אם יהודים היו רוצחים כאן ערבים במספרים דומים למספרים שהערבים רוצחים בנו, אם הייתה תחושה שיש אווירה שמעודדת את זה, היינו צריכים לחשוב על צעדי הרתעה קשים. ברוך השם, אנחנו רחוקים מאוד משם.

אם יורדים לשורשו של עניין, מי שמבקשים להרוס את בתיהם של רוצחי אבו חדיר לא עושים את זה רק משום שהם מוטרדים מהטרור היהודי. יש להם סיבה אחרת. מדובר באותם אנשים - ערבים ויהודים - שמנסים כל העת לשכנע את עצמם ואותנו שאין הבדל בין ההתנהגות של שני הצדדים לסכסוך. לערבים יש נרטיב ולנו יש נרטיב, לערבים יש טרור ולנו יש טרור, או במילותיו של שלום חנוך: "אדם מוזר הוא האויב שלך - בדיוק כמוך... לא ממהר להתאבד - כמוך בדיוק". 

 

אז זהו, שהסטטיסטיקה מלמדת שבניגוד אלינו, האויב שלנו דווקא ממהר מאוד להתאבד, והרבה פעמים הוא לוקח איתו בדרך את מיטב אנשינו. בזה צריך להילחם, ואחד הכלים במלחמה הזאת הוא הריסת ביתו של האויב. אולי זה לא מפחיד את כל המחבלים, אבל די לנו באחוז קטן שיחשוב פעמיים על רקע האיום הזה, ואם חסכנו בכך את חייהם של כמה יהודים, היה שווה. ומכיוון שכך, ומכיוון שממילא צריך למצוא כל דרך להרתיע אנשים שאין להם פחד מהמוות, כדאי מאוד לנסות גם דרכים קיצוניות יותר כמו גירוש בני משפחותיהם. לא כי זה חף מבעיות מוסריות, אלא כי אין ברירה.
 

אבל יש עוד סיבה שבגללה לא צריך להרוס את ביתם של רוצחי אבו חדיר, בלי להקל ראש ברצח שביצעו ובאופן הזוועתי שהוא בוצע. המחבלים הערבים שרוצחים בנו אינם סתם רוצחים. אי אפשר להתייחס אליהם רק לפי הפעולה שביצעו והאמצעי ששימש לה. אי אפשר להתעלם מהדבר הכי חשוב. מהמניע. כי הטרור הערבי הוא חלק ממלחמה חיצונית בריבונות הישראלית. חלק ממלחמה במדינת ישראל. בסמליה. בדגלה. בעצם קיומה. שום דבר מכל זה לא רלוונטי לרצח אבו חדיר, שבוצע מטעמים של שנאה או של נקמה. רוצחי אבו חדיר לא עשו מה שעשו בשליחותו של העם היהודי. אין להם תמיכה. הם לא מייצגים שום קהל ושום רעיון. המאבק שלהם איננו חלק 

מהמאבק היהודי בערבים, משום שאין מאבק כזה. מהסיבה הזאת אין לנו עניין להרוס את ביתו של ערבי שרצח יהודי על רקע חוב כספי, אבל יש לנו עניין להרוס את ביתו של מי שרצח את דפנה מאיר הי"ד.

לפני שנה החליט מישהו שההבדל בין המקרים לא היה נהיר לו להנציח את שמו של אבו חדיר, שמשפחתו רואה בו "שהיד", על לוח הזיכרון לחללי פעולות האיבה בהר הרצל. אין מקום להשוואה בין המקרים מכל כיוון שהוא, ובכל זאת, אני מהמר שאם החייל אלאור אזריה יורשע בדין, יהיה מישהו שיטען שגם את ביתו צריך להרוס ואת שמו של המחבל שאותו הוא הרג ראוי להנציח כנפגע פעולות איבה