"כולנו אחים": בכיר התנועה הרפורמית עונה למתקפה של פרופ' אריה אלדד

כבר למעלה מ־200 שנה חוזים מתנגדיה של היהדות הרפורמית את היעלמותה מן העולם, תוך שהיא סוחפת עמה מיליוני יהודים לתהום ההתבוללות. והנה, דווקא המחקרים האחרונים מלמדים על צמיחתה הדמוגרפית בצפון אמריקה; על התבססותה המחודשת ברבות מהקהילות היהודיות באירופה; ואפילו על כך שהיא מכה שורשים במדינת ישראל. גם מצבה של היהדות החילונית רחוק מלדמות למצב של חולה אנוש. בוודאי בישראל, אך גם בקהילות יהודיות רבות מעבר לים.

כיאה לתנועות רעיוניות שמעולם לא היססו להישיר מבט לעבר אתגרים ואף להודות בצורך לשנות לעתים כיוון, דחייתן של נבואות החורבן חסרות הבסיס אינה מלמדת על הכחשה של אתגרי השעה. אין ספק שכיום שאלת ההמשכיות היהודית בתפוצות היא כבדת משקל. ההיקף המשמעותי של נישואים בין־דתיים מחייב שידוד מערכות. העמקת החינוך היהודי, חיזוק החיים הקהילתיים וגם טיפוח הקשר עם ישראל חיוניים מאי פעם. 

באותה נשימה אין מנוס מההבנה שהנישואים הבין־דתיים הם חלק ממציאות החיים היהודית בתפוצות, ושהשאלה שתכריע את עתיד העם היהודי מחוץ לישראל היא אם הקהילות תשכלנה לשלב את אותן משפחות ותאפשר להן לגדל את ילדיהן כיהודים. היהדות הרפורמית היא חלוצת ההתמודדות עם אתגר זה, אבל תוך פחות מדור שאלות אלה תונחנה גם לפתחן של הקהילות האורתודוקסיות המודרניות. 

פרופ' אלדד וחבריו לציונות הדתית המתחרד"לת אולי יסרבו לראות באותן משפחות חלק מן העם היהודי, אך רוב מניינו של העם היהודי - חילונים, רפורמים, קונסרבטיבים ואפילו אורתודוקסים מודרניים - אוחזים כבר היום בגישה ההפוכה. למעלה מ־20 אלף גיורים לא אורתודוקסיים נערכים מדי שנה, והמספרים ילכו ויגדלו. מחקרים מהשנים האחרונות מלמדים שילדים להורה יהודי אחד, שמשולבים בחיקה של הקהילה, גדלים ברובם להיות בעלי זהות יהודית חזקה ואיתנה. זוהי התשובה של היהדות הרפורמית בתפוצות לשאלת ההמשכיות.

בניגוד גמור לטענתו של אלדד, דווקא היהודים הרפורמים ברחבי התפוצות הם אלו המסרבים לראות במדינת ישראל עניין אינסטרומנטלי - מקלט בטוח לימות צרה. לדידם, בצד ההכרה במרכזיותה של המדינה, יש תוקף, הצדקה ומקום לחיים יהודיים ברחבי העולם. אם צריך לתת דוגמה לאהבה שאינה תלויה בדבר, הרי זו המחויבות שמפגינים יהודים רפורמים וקונסרבטיבים למדינת ישראל, למרות האפליה, ההתנשאות ולעתים אף הבוז של ישראל הרשמית כלפי אמונתם ואורח חייהם. 

רוב מניינם של פעילי השדולות והארגונים הפרו־ישראליים ברחבי העולם משתייכים לקהילות אלו, והראשונים להעיד על כך יהיו אנשי הסגל הדיפלומטי של ישראל. למגינת לבם של פרופ' אלדד וחבריו, היהדות הרפורמית מאמינה ותמשיך להאמין שאת האהבה והמחויבות לישראל ניתן לבטא גם בחברות באיפא"ק וגם בחברות בג'י סטריט, ושרק מדיניות של אוהל יהודי וציוני רחב מתאימה לאתגרי העם היהודי וישראל בעת הזו. 

האהבה לעם היהודי ולמדינת ישראל אינה תלויה בדבר, אך היא גם לא מקלקלת את השורה. זוהי אהבה שבה מותר לומר דברים קשים ולחתור לשינוי ולתיקון המציאות. אם לפרופ' אלדד, לרבנים הראשיים ולשרים בכירים מותר לבקר את היהדות הרפורמית ולהטיף לה לגבי דרכה, מדוע אסור ליהודי רפורמי מהתפוצות לבקר את המדיניות השלטת בישראל בסוגיות ערכיות ומצפוניות? קביעתו של אלדד שהתמיכה של מרבית היהודים הליברלים ברחבי העולם בפשרה טריטוריאלית (בדומה אגב למרבית הציבור הישראלי) נובעת מרצונם למצוא חן בעיני שכניהם הגויים, מבטאת פעם נוספת את בורותו ביחס ליהדות התפוצות. אלדד רשאי, כמובן, לחשוב שדמותה של ישראל והעם היהודי תיקבע סביב האחיזה בכל גרגיר אדמה מקודש, אבל רוב העם היהודי חושב אחרת ממנו. בעבורם האחיזה בערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המכבדת את כל אזרחיה ואת כל החוגים והקהילות בעם היהודי, היא שתכריע.